בא לי לצרוח מתוך כאב, ייאוש, תסכול ואושר ביחד "עשיתי את את זה!". אני עולה על השטיח, מגבירה מהירות, מעלה חיוך על שפתיי והלב מתמלא לקריאות העידוד , למראה שער הסיום ולקריאה בשמי. מרתון ירושלים 2018. בחיים לא רצה אותו יותר

11 מרץ

29027352_10213828739965597_3535230114398732288_nפרולוג:

את המרתון הראשון שלי בירושלים עשיתי לפני שנתיים והנה אני מוצאת את  עצמי שוב על קו הזינוק למרות שידעתי מה מחכה לי. מרתון בכל חליפה הוא קשה. בירושלים הוא קשה יותר..וכאילו כדי להזכיר לנו עד הדקה האחרונה את ייחודו- הוא מסתיים ב 2 ק"מ של עליה בעמק המצלבה…

אני לא מאלו שעושים מרתון "על הדרך". התכוננתי כשלושה וחצי חודשים. קילומטרים רבים משופעים בעליות, לעתים חסרות רחמים. ההחלטה היתה להתכונן על מסלולים קשים יותר על מנת שהעליות במרתון ייראו סבירות (יחסית :)).

למרות זאת ואף על פי כן- לא הרגשתי שאני מוכנה מספיק. אולי כי תמיד מקנן בי הספק (דוקא בגלל שזה לא מרתון ראשון) ואולי כי אני מקפידה לעולם לא להיות שאננה מדי. יש פה מרחק וצריך לכבד אותו.

לפני שנתיים, בפעם הראשונה שרצתי את המלא בירושלים, אמר לי מישהו שבנקודת הזינוק נראיתי כמו מומיה- כל הדם ירד לי מהפנים…אני מניחה שגם הפעם, למרות החזות השמחה, הייתי מפוחדת ומלאת חששות. יחד עם זאת- מפגש עם חברים, חיבוקים ואיחולי הצלחה בהחלט סייעו במעט להסיח את דעתי מהמסע אליו אני עומדת לצאת.

סיפור המעשה

לריצה לקחתי איתי 4 ג'לים  מתוך ידיעה על קיומן של 2 תחנות ג'לים ועוד תחנת הזנה אחת שבהן אני יכולה להצטייד במה שאצטרך. זכרתי שלפני שנתיים חילקו המון אוכל..עד כדי כך שחזרתי עם כמות גדולה יותר של ג'לים ממה שלקחתי איתי. הידיעה והזכרון היו טעות שכמעט עלתה לי במרתון ולולא המוכנות המנטלית שלי וההחלטה שאני לא יורדת מהמסלול בשום מקרה ואופן (למעט כמובן אם יהיה משהו שיסכן אותי) –לא הייתי מסיימת את המרתון. ככה פשוט. ככה אכזרי. למרתון יש חוקים משלו. חלקם ידועים וחלקם מפתיעים אותך בדיוק במקום שאתה ממש לא רוצה…

שריקת זינוק ויציאה לדרך. כצפוי, 10 ק"מ ראשונים עוברים כאילו כלום. עליות, ירידות…זה לא באמת משנה. האדרנלין וההתרגשות עושים את שלהם. אבל אני לא טירונית…אני יודעת ש 10 ק"מ ראשונים במרתון הם אינדיקציה לכלום.

את נקודת החצי אני חוצה בתחושה ש "הכל בסדר. אני מרגישה טוב..אבל למה בתחנות כתוב שיהיה ג'לים ואין?" אני מתחילה לחשוש שלא יהיה לי מספיק אוכל וכל מי שרץ מרחקים ארוכים יודע- אתה יכול לקום וליפול על תזונה…אני נלחצת ומקפידה לשתות 2-3 כוסות של משקה איזוטוני בכל מקום שאפשר ולשתות מים בכל 3 ק"מ. זה לא תחליף לג'לים אבל בכל זאת עדיף משקה איזוטוני על כלום..

קצב הריצה שלי עדיין מצויין וזאת למרות רוחות הפנים העזות שלא חסות עלינו. אני מרגישה טוב. אני רצה בכל העליות למרות שרבים עוברים להליכה. אני אמנם מקללת פה ושם..(למה לעזאזל צריך לבנות אוניברסיטה בהר הצופים ומה זה המיקום של הסימנטק?) אבל מרגישה חזקה. אני שואלת את עצמי איך תעבור שארית המסע. האם בסופו אומר "היה קשה, אבל לא נורא" או "בחיים אני לא עושה את זה יותר"?

מתקרבת לנקודת 30 הקילומטר. מתחיל להיות קשה ואני נכנסת למצוקה קלורית. אני מתוסכלת שעד לנקודה הזו לא פגשתי ולו תחנה הזנה אחת! (היו…רק מסתבר שהכל נגמר מהר מהצפוי!).

בקילומטר ה 32 אני שוברת את ההחלטה שקיבלתי ש "לא הולכים במרתון". אני יודעת שברגע ששברתי את החוק הזה פעם אחת- הוא יישבר בשנית…יחד עם זאת אני מבינה שהגוף דורש ואין ברירה.. הרוחות והמחסור בקלוריות עשו את שלהם ואני חייבת להוריד הילוך כדי להצליח לסיים את המרחק. ולא- אני לא אעמוד בזמן המטרה שהצבתי לעצמי..שזה כשלעצמו מחליש אותי מנטלית. אני רק מקווה למצוא תחנת הזנה בדרך כי נותר בידי ג'ל אחד וזה ממש לא יספיק לי כדי לסיים את ה 10 ק"מ שנותרו לי (ג'ל אחד נפל לי, משמע לקחתי 2 ג'לים עד אותה נקודה ושתיתי 3 פעמים משקאות איזוטונים).
בירידה מארמון הנציב מחכה שולחן עם מתנדבים שמציעים לי בייגלה מתוך כף ידם הקפוצה..לא נעים לומר- אבל זה הרגיש לי כמו מקבצי נדבות. השולחן כמעט ריק לגמרי. המתנדבים מכריזים ש"מצטערים, הכל כמעט נגמר" ומציעים לי כמה חתיכות בננה. זו הנקודה שאני כמעט נשברת…יש עוד לא מעט רצים אחרי..לא מגיע לנו? מה זאת אומרת "נגמר"? כיבוד מגיע רק למחצית הראשונה של הרצים? מישהו חשב על זה שדוקא אלו שאיטיים יותר נמצאים שעות רבות יותר על המסלול והם צריכים אפילו יותר?

אני דוחפת בננה לפה (כן, דוחפת.לא מעניין אותי כלום עכשיו)  ומבינה שעליי לעבור למוד של השרדות. אם קודם חשתי ש "קשה, אבל לא נורא" עכשיו שאלתי את עצמי למה הייתי צריכה את זה. מה היה רע במקצה החצי?

הידיעה שהמרתון הזה מסתיים ב 4 קמ לא פשוטים (העליה המאד מפנקת של כובשי קטמון והעליה בעמק המצלבה) בטח לא הופכת את מצבי לטוב יותר..אבל אם הגעתי עד הלום- אני אסיים.

קצת לפני העליה לקטמונים רצה מישהי וצועקת "קדימה! יש לכם תיכף עליה". תודה באמת. ..כי לא ידענו. נחמד שאת מספרת. יש לך משהו טוב יותר להגיד לנו?

מתקרבת לקטמונים. איפשהו בתחילת העליה מחלקים לנו ג'לים. באמת תודה רבה! עכשיו נזכרתם? אני כבר אחרי הג'ל האחרון שלקחתי עם תחילת העליה, כמתכונן.

הקטמונים- עליה שרצתי אותה פעמיים במסגרת ההכנה קשה יותר מתמיד בקילומטר ה 38.
פתאם אני שומעת קולות לפניי שקוראים "לי-את" "לי-את"  ורואה את עדי עם צוות מעודדות שגויסו למשימת העידוד..:) זה מעלה בי חיוך גדול שלא היה לי על הפנים כבר כמה קילומטרים טובים. חיבוק גדול מעדי שאומרת לי "זהו, אין יותר עליות".  אני לא מתווכחת איתה למרות שאני יודעת שהן לא הסתיימו. קשה לי להאמין שמישהו החליט ליישר את עמק המצלבה…..אבל כל טיפת אנרגיה שנותרה בי ממוקדת בנקודת הסיום וחבל לבזבז אותה על דברים מיותרים

2 קילומטרים אחרונים. הפניה לעמק המצלבה. מצד אחד- הסוף קרוב. מצד שני- הוא לא מגיע. 2 הקילומטרים הללו מרגישים כמו נצח..בדרך המוני אנשים קוראים קריאות עידוד ומחייכים אליי (מרחמים?) ואני רק מסננת לעצמי בשקט (ופעם אחת הפליק לי בקול רם , לקול צחוקם של אלו שעודדו) "זה לא נגמר הח&^%*#א הזה".

200 מטר אחרונים. שומעים את הקהל. השטיח נראה באופק. בא לי לצרוח מתוך כאב, ייאוש, תסכול ואושר ביחד "עשיתי את את זה!". אני עולה על השטיח, עוקפת איזה רץ בדרך, מגבירה מהירות, מעלה חיוך על שפתיי והלב מתמלא לקריאות העידוד , למראה שער הסיום ולקריאה בשמי.

אפילוג

מרתון ירושלים 2018. עשיתי את זה. בחיים לא רצה את המלא יותר. זה היה קשה. קשוח פיזית ומנטלית.

הוכחתי לעצמי שגם כשקשה- אני יכולה! ולמרות שלא עמדתי ביעד שהצבתי לעצמי- אני טופחת לעצמי על השכם.

בתכל'ס…רק 43 נשים בקטוגריה שלי רצו את המרתון המלא בירושלים…ואני בינהם.

תודות:

למשפחה שלי שרואה אותי קצת פחות בסופי שבוע. לבת הקטנה שלי האלופה- שליוותה אותי ביום שלפני ורצה בעצמה 5 ק"מ.

לאבי- שבלעדיו זה לא היה קורה.

לחיים- שליווה אותי עשרות קילומטרים וכיוון את עצמו לשגעונות שלי

לווקסלר ואיתמר שהיו חלק מהמסע הזה ובסוף גם השתתפו בו, ככה בספונטניות :).

לאהרון אסולין שאירגן לנו את רבע הגמר של ריצת המרתון בריצה ברחבי העיר.

ליגאל, אבידן ובטח עוד כמה ששכחתי שהיו אף הם חלק מההכנה שלי.

לדניאל-שבעל כורחו נאלץ אף הוא לרוץ איתי כמה מסלולים הזויים וסיים מרתון נפלא בעצמו.

לגלית- שאירחה, עודדה וקיבלת את הבת לי בהשאלה 🙂

לקבוצת הרצות שלי, היפות והאמיצות GingeRun  שכבשו את ירושלים בסערה בכל המקצים האפשריים- אתן לא מבינות כמה גאוה הסבתן לי.

לחברות שלי שתמיד שם. בכל מצב ובכל מקום- בלב ובנפש.

כולכם חלק מהמסע שלי

וכמו שאני נוהגת לומר…עד העונג הבא 🙂

מודעות פרסומת

עם חולצה ורודה ונעליים מרופטות..(על אולטרה ושאר ירקות)

4 מאי

לפעמים חלומות מתגשמים, עוד לפני שהספקת ממש לחלום עליהם ולהגיד לעצמך שזה רק חלום וצריך להתעורר ממנו.
אז החלום התגשם, לא בטוחה שעדיין התעוררתי.

22 לאפריל 2017, טוסקנה אולטרה טרייל. 53 ק"מ על 2000 פלוס מטרים טיפוס.

סיפור שהתחיל אולי במקרה אולי שלא, כי אני מאמינה שדברים קורים כי הם צריכים לקרות .אין "סתם".

סיפור המעשה מתחיל למעשה ב29 בינואר 2017. בשעת בוקר מוקדמת לאחר ריצת בוקר קלילה עם חברות אני מתבשרת שאירועי אולטרה קצרין בוטלו. מה זה מתבשרת.. עשרות הודעות בכל אמצעי המדיה האפשריים. אני מוצפת. מעכלת.
זהו האירוע שבו התכוננתי לרוץ את מקצה המרתון המלא .

כל ישראל יועצים ורק אני רוצה קצת שקט. ידעתי כי העובדה שרישומי למירוץ בקצרין "זלגה" החוצה-תעמוד לי לרועץ. בין כל ההצעות הבלתי מפתות או רלוונטיות בעליל, היו כמה שגרמו לגלגלים בראשי לעבוד. האחת היא אולטרה פרטי עם מיכאל ספיבק והשניה היא בחו"ל (מה חו"ל עכשיו מה?).

עובר קצת זמן, אני ממשיכה להתאמן כאילו "עסקים כרגיל" בתקווה שאצליח למצוא/להחליט מה הלאה. ככה זה מזל מאזניים. התלבטות אינסופית. בעיקר אני רוצה להאמין שאימוניי לא היו לשוא. במילים אחרות- אני קצת מיואשת.

ואז עולה טוסקנה על הפרק. באימפולסיביות האופיינית לי אני אומרת מיד שזה לא רלוונטי. מה לי ולאולטרה בכלל? 53 ק"מ עם כזה טיפוס -זה לקשוחים. ואני לא.

אבל כמו מים…זה מחלחל. אני משתעשעת ברעיון ואחרי שסיימתי להשתעשע אני מתחילה לבדוק נתונים. טלפונים לאנשים שהיו שם. חוויות שלהם. עלויות. טלפון לנטע פרסמן שמשתפת אותי בהרבה מידע והמון התלהבות ("עזבי קשה, את תהני כ"כ מהמסלול..). וגם מתייעצת עם חברים קרובים (שחלקם אומרים לי.."משיגנע, מה זה משנה מה נגיד, כבר החלטת..:) ").

חולפים שבועות ספורים  וביד רועדת אני לוחצת על כפתור הרישום. עצם הרישום מאד מרגש אותי כי אני מבינה שקיבלתי החלטה ומכאן אין לסגת. אני חולקת את בשורת הרישום עם אודי ("זה היה ברור..") ועם קומץ חברים.
באימונים אני מעלה הילוך. תוכנית האימון משנה כותרת מ"ליאת קצרין" ל"ליאת טוסקנה". אני מתאמנת עד-לא-ידע , בצמוד לתוכנית האימונים ועם כמעט אפס ויתורים עצמיים. עדיין, בכל שבוע מחדש,התוכנית נראית לי כמו הזיה. כמו תוכנית שלא שייכת לי בכלל…ואיכשהו אני צולחת. לבד. עם חברים. בכביש. בשטח ובעליות. הרבה עליות. 5 אימוני ריצה שבועיים, מאות קילומטרים ואלפי מטרים של טיפוס. כרמילה ודרך נוף דרומית ביער הקדושים הופכים להיות ביתי השני..
את דבר התחרות אני משתפת כאמור רק עם חברים קרובים ועם אלו שרצים איתי באופן קבוע. לא רוצה לשמוע מה אחרים חושבים על זה, לא רוצה שיספרו לי שזה גדול עליי/לא בריא/בשביל מה אני צריכה את זה ויצקצקו בלשונם. איך אומרים עליי? מחרישנית? אז כן.

המועד מתקרב. כאבים בכף הרגל מבשרים על פלאנטר פאשיה. אני קוראת כל חומר אפשרי, מתייעצת עם בעלי מקצוע ותוך שבועיים המלווים בירידת עומס מסויימת אני מצליחה להביא אותה למצב רדום..אבל אני זוכרת שהיא שם ולאורך כל התקופה מקפידה על מתיחות ומשחה מתאימה. שתשאר לישון.

ב 20 לאפריל אני נוחתת ברומא כדי להבטיח לעצמי מנוחה ביום שלפני. אני לא מצליחה לרוץ כמעט בכלל באותו שבוע וגם לא באותו יום. אני מחליטה להרפות אבל לפחות ברחובות רומא אני צועדת בשמחה ואוכלת כאוות נפשי. העמסת פחמימות זה עניין חשוב ויום ללא גלידה ברומא זהו יום מבוזבז 🙂

21 לאפריל. היום שלפני.

מגיעים לואל ד' אורקה אחרי חניה קצרה במלון. גלית, גיא, דורי ואני. גלית בכלל "במקרה" פה. הכל בגלל מרתון ירושלים, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. העיקר שהיא פה!

אנחנו מיד רואים ששער הסיום כבר מנופח.

אנחנו אוספים את הערכות וחוזרים לשער.

הלב שלי פועם בחוזקה.

אנחנו מצטלמים בכל פוזה אפשרית.

החבר'ה צוחקים עליי על כך שטרם העלאתי פוסט לפייסבוק. בכל זאת…אירוע מכונן 🙂

ואני? אני פשוט עומדת שם…בוכה או צוחקת. לא מבינה מה עשיתי לעצמי ולמה. מעלה תמונה לפייסבוק וכותבת "שיעזור לי אלוהים" אבל לא מפרסמת עדיין. אין לי אומץ.. גיא מסתכל עליי ברצינות גמורה ואומר לי "למה את לא כותבת את מה שאת מרגישה באמת? למה תמיד בבדיחות הדעת? מה את מרגישה עכשיו?"
אני אומרת לו שאני צוחקת או בוכה באופן קיצוני. שאין לי אמצע.
"אז תכתבי את זה בדיוק!"
ואני משנה ומפרסמת..קורה לי שאני שומעת בקול אחרים ;).

מתכנסים לתדריך. האולם מלא בקהל שרובו איטלקי, קבוצת ישראלים קטנה ועוד זרים.
התדריך באיטלקית מדוברת ומשום מה כל 10 דקות של דיבור איטלקי צפוף מתרגם ל 2 משפטים באנגלית.
אני מתחילה לאבד את הסבלנות. טוב, לא רק אני.
מהתדריך אני מבינה שהסימון שלנו בצבעי אדום צהוב. מבינה פחות או יותר את מקום ההזנקה, את המסלול מרובה העליות (באמת תגלית! ;)) ואת שעת הזינוק..והשאר, כמו שאני אוהבת להגיד, יעזור לי אלוהים.

זמן ארוחת הפסטה המפורסמת! אנו עומדים בתור כאילו אנחנו בבית תמחוי.
האוכל- לא ברור לנו איך באיטליה הצליחו לייצר זוועה שכזו. אוכל חסר טעם ודל ואנחנו מיד הולכים לאכול גלידה כדי "לשטוף" את הטעם.

מגיעים לחדרים. כל אחד מתארגן לעצמו. טכס הכנת הציוד. הכל לפי פרוטוקול מסודר שהכנתי לי מבעוד מועד.
חוזרים ללובי עם "פיג'מות". גלית מכינה "שליפים" עם חלוקת המסלול לפי קילומטרים וטיפוס שמיד מוצמד לטלפון הנייד. אני לעת מצוא הופכת להיות חובשת קינזיו. כולנו מתרגשים. טוב, חלקנו לפחות. אפילו מאד.

אחרי איחולי הצלחה, חיבוקים ונשיקות אנחנו נפרדים לשינה.

נו טוב. שינה.

הלב שלי פועם בקצב מטורף.

אני מצמידה אוזניות. מחליפה תנוחות, משנה מוזיקה, מדקלמת לעצמי משפטי מוטיבציה, חולמת על נקודת הסיום..אבל שינה? אין! השעון מתקדם והשינה שלי לא.
איכשהו בסוף עם מדיטציה ועייפות שבכל זאת הצטברה אני נרדמת לשעה וחצי.

השעון מצלצל. תוך 2 שניות (שלא כהרגלי) אני מתיישבת במיטה. התארגנות מהירה שכוללת בדיקה 5 פעמים שלא שכחתי משהו… אחר כך קפה הפוך. קרואסון. סנדוויץ. עוד סנדוויץ' אחד לדרך-פולניה נו, שיהיה!…ויוצאים לכיוון ההזנקה.
שער הזינוק חצי מנופח. האירופאים מתוקתקים למופת. לבוש הדוק, ממותג למשעי, מוטות הליכה. באפים מדוגמים. טייץ של הביוקר. ואני? עם חולצה ורודה ב 80 שקל. נעליים שכבר עשו את שלהם אבל הולכות לסיים את הקריירה בהרים של טוסקנה, גרביים של הרלעמק ותלתלים, שכרגיל, מסרבים לשמוע בקולי וצצים מכל עבר.

אני בלחץ, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.פעם  צוחקת, פעם בוכה. גלית מחבקת אותי, נותנת לי להתרגש. אני מרגישה כבר חצי מומיה והאיטלקים מחייכים להם בתרגילי חימום מטופשים. מי עושה סקוואט לפני אולטרה?

השער סופסוף מתיישר. מקבצים אותנו. מעבירים אותנו קדימה ואז אחורה ואז שוב קדימה…התמונה היחידה שעומדת לנגד עיני באותה עת היא הזנקה של רצי מאה מייל שראיתי לא מזמן וחשבתי לעצמי מה עובר לאותם האנשים בראש באותם רגעים. .
הספירה לאחור מתחילה… ויוצאים לדרך…

הדופק שלי גבוה. אחרי 20 מטר ירידה אנחנו מתחילים לטפס. אנחנו עדיין בדבוקה, אבל אני יודעת שתוך 500 מטרים יתחילו הפערים. והם מתחילים.
אני נכנסת ליער. שבילים טכנים יותר או פחות. הדופק שלי גבוה ואני מתרגשת מאד! לאחר 4 ק"מ ו 200 מטר טיפוס אני מתחילה להרגע. יש רצים לפניי ומאחוריי (אבל ממש לא מצדדי..)  ואני מתחילה לשלוט בנשימות ובקצב. מתקדמת בקצב קבוע פחות או יותר. הולכת שצריך, מאיצה כשאפשר.
כבר מהתחלה אני מקפידה על התזונה שלי: "כל חצי שעה תדחפי משהו לפה כל עוד את יכולה" ככה אמר הקואץ'. ואני כמו ילדה טובה, שומעת להוראות. מתאמנת למופת זו אני! 🙂

הדרך עוברת בין הרים ובין סלעים. עליות וירידות. יערות. שבילים. קטעי כביש. הכל ירוק..ובעיקר שקט. הירידות הטכניות קשות לי. בעליות אני דוקא "סוחבת" יפה…אבל מזכירה לעצמי שאני עדיין בתחילת הדרך. שעה וחצי לתוך המירוץ ואני יודעת בתחושה פנימית בלתי מוסברת בעליל שאת המירוץ הזה אני אסיים- קשה ככל שיהיה. ברור לי שיהיו נקודות משבר- ואני אהיה חזקה מספיק לצלוח אותן. התאמנתי היטב.לא ויתרתי לעצמי. אני חזקה מספיק כדי לעמוד בזה וראויה יותר מתמיד לקחת חלק במסע הזה מתחילתו ועד סופו.

תחנת רענון ראשונה מגיעה אחרי 12 ק"מ בסוף העליה בנוף שפותח את הלב והנשמה.
השולחנות מלאים כל טוב. לחמים עם ריבות, כריכים, גבינות, עוגות, פירות ושתיה מכל הסוגים.
אני שותה קולה, ממלאה בקבוק, אוכלת קצת פירות,בולעת כדור מלח (מה שיהפוך לקבוע בכל תחנה) לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לדרך.

ירידה, עליה ושוב ירידה טכנית. ריצה לאורך כרמים של טוסקנה ומרחבי העשב העצומים. הנוף בלי סוף ואני מחייכת לעצמי. זכיתי, אין מה לומר.

בקילומטר ה 17 מתחילה העליה אליה ציפיתי-עליה קשה וארוכה לאורך 7 ק"מ. אני רצה והולכת לסירוגין, כמו שהרגלתי את עצמי בעליות בדרך נוף דרומית ביער הקדושים. האסטרטגיה הזו  מסתבר מאד מוצלחת. אני, הג'ינג'ית בורוד, אפילו עוד לא רצת אולטרה, עוקפת לא מעט גברים איטלקים מפונפנים עם מוטות ושאר ציוד מעורר קנאה שמנסים לרוץ ועוברים מיד להליכה. אני מרגישה גאה. כן, יצר התחרות שבי צץ לו מדי פעם ואני נהנת לראות שאני חזקה מספיק.

העליה מסתיימת בתחנת רענון שניה. 24 ק"מ עם כ 1000 מטר טיפוס כבר מאחורינו.
כרגיל, שולחנות מלאים בכל טוב. ויוה איטליה! זו הזדמנות לפגוש את אלו שקצת לפניי ואחריי, כולל את גלית וחלק מחבורת הישראלים שמשתתפים במירוץ. כולם נראים מחוייכים ועליזים והאוירה נהדרת. מעולם לא השתתפתי במירוץ אולטרה וזו חויה מרעננת עבורי לראות את הרוגע המסויים הזה בתחנות.

עוד כ 6 ק"מ עוברים בעליות וירידות לסירוגין. טוסקנה במלוא תפארתה. מזג האויר בהזמנה ואני מרגישה מצויין וממשיכה בנוהל של אכילה בכל 30 דקות. הגוף אפילו מתרגל לזה איכשהו ואני לרוב מסתכלת בשעון בדיוק כשעוברת מחצית השעה.

קילומטר 30. אני יודעת שבקרוב מתחילה העליה בהא הידיעה. זו שבגרף נראית כמו קרמבו מאיים. כשהיא מגיעה, אי אפשר לטעות בה..  אני שולפת את האוזניות והנגן לראשונה מתוך הבנה שאני צריכה קצת רעש חיצוני. הכל בוולים נמוך כדי שאהיה קשובה לסביבה..אני מבינה שלרוץ בעליה הזו יהיה קשה עד בלתי אפשרי- אבל אני מנסה לרוץ בכל פעם שאפשר.

לאחר כ 5 ק"מ מגיעים לתחנת הרענון השלישית. למרות שאני יודעת שהעליה נמשכת כ 7 ק"מ יש לי איזו ציפיה חסרת הגיון שפה זה נגמר. ציפיה שלא מתממשת כמובן.

שוב נפגשים כל החבר'ה. אוכלים, מפטפטים, ממלאים מים ויוצאים לדרך. "הדרך" ממשיכה בעליה שלאחריה אנחנו נכנסים ליער. העליה שם  לא דומה לשומדבר אחר שעשיתי אי פעם. פתאום דרך נוף דרומית וכרמילה נראים כמו בדיחה כואבת ביחס ל"דבר הזה". העליה כוללת מדרגות, שיפועים חדים,פיתולים, מפל , יער עצום וסימני אדום-צהוב של המירוץ…
הכל שקט ולמעט קול צעדיי על העלים המתפצחים וקולות הנשימה שלי  אין מה שיפריע את שלוות היער. מדי פעם אני עוקפת רצים בהליכה מהירה ומדי פעם מגיע רץ שעוקף אותי. כל מי שבדרכי עכשיו (למעט עבדכתם הנאמנה) צועד בגאון עם מוטות. לי יש את הארבע ראשי שנותן עבודה יפה. "יופי נחמות שלי", אני לוחשת להם, "ידעתי שאימוני הסקוואטים ישתלמו!".

 

העליה מסתיימת בקילומטר ה 38. אני מייחלת לירידה כיפית שכזו אבל מתבדה מהר מאד. ירידה בסינגל טכני שמקשה עליי להאיץ. אני אופטימית מטבעי!  בטוח שמתישהו יגיע החלק "הקליל" של המירוץ.
קילומטר 40. ירידה בשביל עם אבנים מתדרדרות. הברך מראה סימני עצבנות. גמאני. אני מכריזה לעצמי שזוהי נקודת משבר וצריך לצלוח אותה. לא פשוט לי. בלית ברירה אני עוברת להליכה. כדי להוסיף על התסכול שלי אני רואה רצים שמנצלים את קטע הירידה כדי לרוץ מהר יותר ואילו אני? חוששת ממעידה, מנקע ומחוסר נסיון בירידה מהירה בירידות טכניות שכאלו ופשוט הולכת אותה ומקווה שתיכף זה ייגמר.

אחרי הקילומטר הזה, מחכה עוד ירידה לתוך עיירה טוסקנית. ירידה תלולה שכוללת ירידה במדרגות. אני נושמת עמוק. מסתכלת על הנוף מסביב. קשה או קל..הנוף מתגמל. אני לוחשת לעצמי כמה משפטי מוטבציה כמו "הקושי הוא זמני, התהילה נצחית" ומזכירה לעצמי שאני פה מתוך בחירה, שזכיתי להשתתף במירוץ יפה כל כך והסיום יהיה מתוק מתמיד (תהיה גלידה?;))

קצת לאחר מכן, הירידה מתמתנת ובקילומטר הארבעים וקצת מגיעה תחנת הרענון האחרונה עם מדידה. הפעם אני לא מתעכבת. שותה משהו, לוקחת חופן תפוחים חתוכים ובננה ויוצאת לדרך.

המסלול במגמת ירידה עם עליות קצרות מדי פעם. אני רואה בדרך הרבה רצים שעברו להליכה. אני ממשיכה בתנועה, בריצה. נמנעת מהליכות ועוצרת רק פעמיים כדי לצלם את היופי המשכר שסביבי. בקילומטר ה 43 אני מתרגשת במיוחד. זה המרחק הכי גדול שרצתי וזה אומר שבעצם התחילה הספירה לאחור ונותר לי מספר חד ספרתי לסיום.

זהו השלב שאני שוב מצליחה להתקדם ולעקוף מדי פעם רצים. זה משמח כי זה מעיד מבחינתי שאני בסדר גמור וכוחי עוד במותניי. זהו גם  השלב שבו חוסר התאבון משתלט עליי עד כדי בחילה. איכשהו אני מצליחה לדחוף כמה שלוקים של "טעם החיים" הלוא הוא משקה הקוקה קולה (כן, כן…אין כמו קולה לאנרגיה זמינה והתאוששות) וממשיכה.

בקילומטר ה 48 אני מורידה את האוזניות. ההתרגשות מתחילה לתפוס כל חלקה טובה בגוף שלי. הדמעות מתחילות לרדת ושוטפות כל חלקה טובה בפנים המיוזעים שלי. אני חושבת על שיחת הטלפון של אחרי. על נקודת הסיום. על כך שהמסע הזה מגיע עוד מעט לסיומו. אני מרגישה הבלחה קטנה של גאוה עצמית.

אני משכנעת את עצמי לקחת ג'ל כי אני יודעת ש- 2 הקילומטרים האחרונים בעליה לא פשוטה- אין לי מושג אפילו כמה! ואכן בקילומטר ה 51 היא מתחילה. ועוד איזה עליה! אם הצלחנו "לשכוח" קצת מהעליות לאורך 13 הקילומטרים האחרונים, היא פה כדי להזכיר לנו. עליה של 10% שיפוע. כואבת. מפותלת. עייפה.
כמה דקות מתחילת העליה  אני שומעת פטפטת איטלקית ומוזיקה. אני מבינה שנקודת הסיום קרובה. הלב שלי פועם בחוזקה. עוד קצת עליה, עוד קצת זיעה ואני רואה משתתפת שסיימה את המירוץ עומדת על השביל ומבשרת לי בתנועת אצבעות ובאיטלקית מדוברת את הסימן 3. אני מבינה שיש לי 300 מטרים לסיום. ההתרגשות מתחילה לפעפע בחוזקה.
עוד 200 מטרים.
פתאם אני רואה את גלית לפניי.

היא צועקת לי שזהו, זה תיכף נגמר ומצלמת אותי בריצה לעבר שער הסיום. אני מנסה לעכל במהירות את העובדה שזה נגמר. בוכה. לא מאמינה. רואה את שער הסיום לפניי. מגבירה קצב, מניפה ידיים…וחוצה את שער הסיום ישר לידיו של אחד ממארגני המירוץ שעונד לי את המדליה..

איזה סיום. איזו התרגשות.

תם ונשלם. 53 ק"מ. מעל 2100 מטרים טיפוס. מסלול קשוח, מאתגר, מדהים ביופיו עם ארגון מושלם ומזג אויר בהזמנה.

 

אני ליאת בק. בת 46 פלוס. עם חולצה ורודה ונעליים מרופטות, אחרי אימונים לא פשוטים ומתגמלים ועם טונות של מוטיבציה וכח רצון- סיימתי אולטרה ראשון בחיי באחד המקומות היפים באירופה עם חיוך ענק, עם ריצה גאה לעבר שער הסיום ובעיקר שלמה, בריאה ומאושרת עם קצת שפשפות וכאבי שרירים שחלפו ביום שאחרי.

 

תודות!!

לאודי והילדים שאיפשרו את זה , שנתנו לי את המרחב להתאמן ואת האפשרות לצאת למסע שהוא כולו אישי.

למאמן שהכין לי תוכנית אימונים מושלמת,שסבל את החפירות שלי, האמין בי והביא אותי הכי מוכנה שאפשר לנקודת הזינוק (אכלת אותה, רוצה שוב! :))

לחברים שלי שמפרגנים ותומכים ומזכירים לי תמיד שאני יכולה ומשתיקים את הספקות והפחדים. לאלו שרצו איתי וגם לאלו שלא. למיכאל ספיבק שבגללו זה בכלל התחיל וגם על ריצה מסכמת נהדרת.

לנטע על האינפורמציה, לגלית שפשוט היתה שם, לכל מי שנתן לי את החיבוק כשהייתי צריכה אותו.

 

וכמו שאני אומרת תמיד…עד העונג הבא 🙂

פצעים ונשיקות.חורף 2016

18 דצמ

פרולוג

17:30 בערב אני עומדת בשער הזינוק עם עוד כ-40 רצים. חשוך בחוץ ורק התאורה החיצונית מאירה עלינו. אני מסתכלת סביב..רבים מהרצים הינם רצים מנוסים ומשופשפים, אולטראיסטיים וגיבורים אחרים. מה אני עושה פה לעזאזל?  מרגישה לא שייכת..
אני משוכנעת שהפנים שלי לבנות כמו קיר שרק סיידו אותו וקצב הנשימה שלי הוא של מומיה בהתהוות אבל אני פה, וכמו שאמר גלילאו גליליי.."ואף על פי כן נוע תנוע"- אז אני נעה לעבר החושך, מסע ארוך של 35 ק"מ מתחיל. עכשיו.

ולסיפור עצמו..

אי שם בדרך, בעליה הראשונה בנחל סדום, כבר ידעתי מראש את סוף הסיפור. אני אסיים. זה יהיה כואב וקשה ואני אשאל את עצמי מדוע לא הסתפקתי במסלול קצר יותר, למשל ה 21 ק"מ…ולא תהיה לי תשובה חד משמעית אלא איזה משפט מגומגם בסגנון של "הייתי חייבת לצאת מאזור הנוחות שלי" או "אם אני רוצה- אני יכולה".

הכל התחיל כ 3 חודשים לפני בהחלטה להרשם למקצה של 35 ק"מ באירוע של הדזרט צ'אלנג', למרות הידיעה שמדובר במסלול לא פשוט. פולניה, חושך, לבד, קר= מתכון מנצח ;). שכנעתי את דנה להרשם (די בקלות ..סיפרתי לי סיפורי אלף לילה ולילה על מראות קסומים לאורו של ירח) וכך סומנה לה מטרה ראשונה לחורף 2016.
היו שיבושים בהכנות לדזרט. קרסול נקוע, עומס כללי ..אבל זה כאילו חלף מעל ראשי כי האתגר הוליך אותי כמו במטה קסמים וכך ביום ששי בצהריים יצאנו לדרך.
כשעה וחצי לפני האירוע אנחנו מגיעות. ההתרגשות שלי בשיאה, מה שאומר שחוית השליטה שלי במצב נחלשת ואני משאירה לדנה את נושא הצילומים והתיעוד. הנה הזדמנות להיפטר קצת מהחפירות שלי..:)
חצי שעה להזנקה. אני מסתובבת באזור קו הזינוק. עוד תמונה, עוד חיוך..מנסה להסיח את דעתי ממה שעומד לקרות עוד כמה דקות. מסתכלת סביב, מזהה לא מעט שועלי ריצה מנוסים וותיקים. בטוח שהגעתי למקום הנכון? מה לי ולכל זה?  תדרוך קצר. השעון רץ ..ואז ההזנקה. יוצאים לדרך.
אני מראש מתחילה לאט ואומרת לעצמי שזה בסדר להיות אחרונה. לאורך הקילומטר הראשון יש עוד כמה רצים סביבי, אבל בסופו של דבר הם עוקפים אותי עד שאני שומעת צליל ברור מאד מאחוריי- רחש האופניים שמלוות. המאסף.
מהר מאד אני מבינה שאורו של הירח לא יזרח עלינו היום וככל הנראה הפנס יהווה את התאורה המרכזית שלי . אני רצה ללא מוזיקה שתסיח את דעתי ותפריע את שלוותי (או לפחות ככה רציתי להאמין) ולמעט רוכב האופניים אין אף אחד סביבי. הכל חשוך. רק אני ואמא טבע…
ואז זה מתחיל…
ההלקאה העצמית. למה אני איטית. למה אני חושבת שאני ראויה בכלל לעמוד על קו הזינוק של מקצה ה 35 ק"מ. מקצה קשה, טכני, חשוך וריק. בשביל מה באתי ומה אני מנסה להוכיח. אני מרחמת מראש על רוכב האופניים שמאחוריי. מרחמת על עצמי. כועסת על עצמי.הכל ביחד.. אני מבינה שאני בתהליך שיפוט עצמי שלא מוביל אותי לשומדבר טוב ואומרת לעצמי שעד סוף הקילומטר החמישי אני סוגרת עם עצמי את עניין השיפוט, שמה אותו מאחוריי וממשיכה הלאה.
5 הקילומטרים מסתיימים להם ואז מגיעות הדמעות. בלי סיבה ממשית..אבל הן מציפות לי את העיניים ואני מבינה שאני חייבת להפסיק לפני שפשוט הן יסתירו לי את הדרך. כנראה שכוח המח עובד והברז נסגר. אני ממשיכה. קצת פחות מ 30 ק"מ לסוף..
אני מגיעה לנקודת הפיצול של מסלול ה 35 וה 21. זהו הרגע להחליט באופן סופי מהו המסלול שלי. אני דבקה במקור. אמרתי 35 יהיה 35! מתחילה לעלות את נחל סדום. מסלול לא פשוט. חושך גמור. רוכב האופניים במרחק מה מאחוריי. אני מבינה שזה הולך להיות מסע לא קל של 1:1 צפוף מאד וארוך עם עצמי. אני מזכירה לעצמי שבסיטואציות האלו עמדתי לא פעם ויכולתי להם. אין סיבה שעכשיו לא אצליח. אני שומרת על קצב איטי אך קבוע גם לאורך מישור עמיעז וגם בירידה לנחל פרצים. תחנות ההזנה בדרך עושות לי טוב. פנים מחייכות, קריאות עידוד..ואנשים בתחנות שרצים אליי עם מים ואיזוטוני ומאחלים לי שוב ושוב בהצלחה. אני לא מצליחה לאכול כמעט כלום ולכן מקפידה על שתיית משקאות איזוטונים.
במישור עמיעז אני רואה לפתע רץ לפני. לאורך מספר רב של קילומטרים אנחנו עוקפים אחד את השני לסירוגין. פעם הוא ופעם אני. אני משתעשעת במחשבה שכך נגיע לקו הסיום ואז כהרגלי אני אמצא כוחות יש מאין , אפתח מבערים ואשיג אותו…
אני מסיימת את הריצה בנחל פרצים רק בכדי שאוכל להתחיל את הסיבוב השני ולעלות שוב את נחל סדום.
עד לקילומטר ה 20 שמרתי על קצב ריצה קבוע ללא הליכות בכלל. קצב קבוע בעליות, בירידות ובמישור. אבל איכשהו בנקודה של ה 20 אני מרגישה צורך לא ברור ולא הגיוני לשלב הליכות קצרצרות כל 2 ק"מ בערך. לא ברור לי למה, אני הרי רצה על דופק נמוך וככל שאני אלך יותר- זה יימשך יותר זמן והרגליים יותר יכאבו. אבל זה צורך בלתי ניתן לשליטה ואני נכנעת לו ומבינה שזמן היעד שהצבתי לעצמי יישאר בגדר מספר תיאורטי ותו לא. אני לא מצליחה לנהל את הריצה הזו כמו שתכננתי.
ממשיכה לרוץ. שוב מישור עמיעז. שוב הירידה לנחל פרצים ..קצת אחרי שהתחלתי את הירידה אני שומעת את האופניים מאחוריי. אני מבינה שהרץ שאותו עקפתי פרש מהמירוץ. ובכן…אני אחרונה סופית והשעון מראה לי שהספירה לאחור התחילה. כלומר, עוד פחות מ 10 ק"מ זה נגמר. מעכשיו מספרים חד ספרתיים! בשלב זה הירח מחליט לתת הופעה קצרה ומאיר מעט את הנחל המהמם הזה.כל כך הרבה יופי מדברי שאין שני לא…אבל אני עייפה. מאד עייפה. נפילה אחת כבר היתה לי ואני חייבת להיות זהירה. עייפות, חושך ומסלול טכני הם מתכון בטוח לנפילות עבורי..וכך אני ממשיכה הלאה. בזהירות. מחכה לתחנות הזנה כמו תינוק שמחכה לאוכל שלו. זה לא השתיה שחשובה לי שם אלא  ההוכחה שהתקדמתי עוד קצת ומראה האנשים בתחנה שמחייכים אליי ואני אליהם למרות הקושי. העידוד, החיוך..אין לי מילים לתאר כמה כוחות זה נותן לי!
מסתיים הסיבוב השני .נחל פרצים מאחוריי וקו הסיום לפניי..קרוב יותר מתמיד. "רק"  6 ק"מ. אני רצה לאט. העייפות גדולה. הרגליים כואבות ואני מתחילה לשוחח עם עצמי נמרצות. לומר לעצמי שאם הגעתי עד הלום- אז אין ספק שאסיים. מתחילה לחוש את ההתרגשות מתפשטת בכל אברי. מבינה שאני עומדת לסיים את אחת הריצות הקשות שהיו לי, אם לא "ה".
תחנה אחרונה. פחות מ 3 ק"מ לסיום. רובם בעליה. אבנים. חול. אחלה סיום מסדרים לנו פה!. אני שומעת את הקולות מהשטח. רואה אורות  שנעלמים לסירוגין בשביל המסתלסל מעלה כאילו הם משחקים איתי משחק מחבואים סדיסטי שכזה. רוכב האופניים מותש. אני  מגבירה קצת מהירות. מריחה את הסוף המתוק.
עליה אחרונה. אני רואה את אורות קו הסיום מעבר לה. אני מאיצה עוד קצת ורואה את הירידה לפניי ואת שער הסיום. אני עוצרת את הדמעות. מורידה את הפנס מעל ראשי ודוהרת קדימה. חוצה את קו הסיום ופולטת קללה עסיסית לעברו של דורון שמחכה לי ודנה שנמצאת אף היא מעבר לפינה ("עכשיו אנחנו יודעים שהכל בסדר. את מקללת" הם אומרים). "בחיים לא באה לכאן יותר!" אני צועקת. (אל תאמינו לי, אפילו אני לא מאמינה לעצמי).

אפילוג:
סיימתי. 35.5 קילומטרים בחושך די מוחלט. במסלול טכני לא פשוט.
נפילה אחת קטנה ללא שריטות. אצבע אחת בבהונות כף רגל ימין כחולה ונפוחה.
היה קשה, מאתגר, ארוך מאד ואיטי מאד עם הרבה מחשבות שאולי כל זה לא בשבילי. סערת רגשות שכזו.
אבל כן, יכולתי לאתגר. סיימתי אותו. הוכחתי לעצמי שאני יכולה, שאני חזקה לפחות בראש ושאני אוהבת מאד לרוץ. גם כשהקושי גדול וכואב.
עד העונג הבא 🙂
 תודות:
לכל שותפיי לריצות ההזויות יותר או פחות. בלי שמות הפעם, כי בטוח אפספס.. תודה לדנה שבלעדיה הייתי קורסת. לפני או אחרי..:) תודה לכל מי שדאג לי, עודד אותי ,אמר לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע לפני הריצה וגם אחריה- שהגוף כואב והחויה עודנה מטלטלת. אוהבת אתכם באמת.

לא קטן עליי

6 נוב

פרולוג:

לא קטן עליי. אולי רק מידה XS ואפילו S וזו תמיד תישאר קטנה עליי גם אם אהיה שטוחת בטן.
לא קטן עליי כי לכל אתגר אני נותנת את הכבוד הראוי לו. אין אתגר קטן ואתגר גדול. עצם המילה "אתגר" יש בה רמז "דק" שאנו עומדים לצאת מאזור הנוחות שלנו ומתמודדים עם משהו שיש בו קושי.

ולסיפור  המעשה:

טריאתלון גן שמואל. נתחיל מהסוף.

ב 29 לאוקטובר סיימתי את מקצה הספרינט בטריאתלון גן שמואל בפעם השניה. תיקון לחויה הבלתי נעימה משנה שעברה. סיימתי בעננים, כולי אושר ושמחה כאילו הודיעו לי שבאותו רגע מליונר דגול התאהב בשיער הג'ינג'י שלי והחליט להעניק לי פנסיה קבועה על סך 100000 שקלים בחודש עד שאפילו דשא אני לא אריח. אבל לא. לא היה מליונר. רק אופוריה ואושר זך.

לתחרות הזו, כמו גם קודמותיה, נאלצתי לשמוע כמה מקצה הספרינט זה קלי קלות. סה"כ 750 מטר שחיה, 20 ק"מ אופניים ו 5 ק"מ ריצה. "מה את עושה מזה עניין?" אמרו לי. "קטן עלייך","תעשי מקצה אולימפי" וכו'.
אני מניחה שכוונתם של(רוב) האנשים היתה טובה.אין בי טיפת כבוד לאלו שזלזלו ולכן כל מילה על כך תהיה מיותרת. אני מניחה שאותו רוב רצה להעביר לי מסר שעם היכולות שלי המקצה הזה אמור להיות שומדבר בשבילי. פיס אוף קייק. בפועל זה גרם לי לזוז באי נוחות. "קטן עליי?" זה אומר שהאתגר שלי קטן ולא ראוי? ובהנתן העובדה שהסיכוי שלי לעמוד על פודיום שווה ערך לזכיה בפייס על סך מליון דולר כנראה המאמץ מיותר.

ובכן ,לא. לגמרי לא מיותר.ההתמודדות שלי בתחרות טריאתלון היא לא פשוטה. אני שחיינית גרועה או שהפחד והטרגדיה המשפחתית משתקים אותי. ההחלטה להשתתף בתחרות בידיעה שאני האחרונה שעתידה לצאת מהמים היא לא עניין פשוט עבורי. נכון, קל הרבה יותר למצוא את האופניים בשטח ההחלפה  לאחר מכן 🙂 אבל במה שקשור לכל השאר..זה מרגיש רע ולא נעים.

החלטתי להשתתף במקצה הספרינט. אותו מקצה שבשנה שעברה סיימתי עם זנב מקופל בין הרגליים. מרגע ההחלטה הייתי נחושה לכסות את אוזניי כדי לא לשמוע קולות שעשויים לערער את בטחוני או לגרום לי תחושת אי נוחות ולהתרכז רק באלו המעודדים והמדרבנים. עבורי הספרינט היה מאתגר מספיק אך אפשרי בהחלט וידעתי שבאימונים נכונים ובניהול נכון הוא יכול לייצר לי חווית הצלחה וחויה מתקנת. וזה כל מה שרציתי. חווית הצלחה.

"ניהול" התחרות התחיל עוד ביום שלפני. רשימה מסודרת של פריטים לכל תיק. תיק לתחרות. תיק לשמירת החפצים. תיק ללינה אצל חברה. אופניים משומנים אחרי טיפול, שעון טעון ב 100%, בגדים מכובסים ונעליים (יחסית) ריחניות.

את הלילה שלפני התחרות ביליתי במחיצת חברים שעשו לי טוב על הנשמה. שילוב חברתי מצויין, ארוחה טובה וג'קוזי מפנק בהחלט הפכו את היום שלפני לחוויה בפני עצמה.

בבוקר קמתי מוקדם מספיק. עשיתי חישוב די מדוייק של זמן ההגעה עד לחניה, זמן ההגעה לאירוע, רישום, הגעה לשטחי ההחלפה, סידור החפצים וכו'. הכל תקתק כמו שעון שוויצרי. לאחר שסידור הציוד הושלם, התפניתי ללמוד את "מפת" הכניסות והיציאות למקצים השונים משטח ההחלפה. נקודת החזרה מהמים, נקודת היציאה לאופניים והחזרה לשטחי ההחלפה ונקודת היציאה למקצה הריצה. רק לאחר שצילמתי את כל האינפורמציה בראשי הרשיתי לעצמי להוריד כפכפים, לתלות משקפת על צוארי, לקחת את כובע הים ולעזוב את שטח ההחלפה בנחת.
מרגע סגירת שטחי ההחלפה ועד לזינוק שלי חלפה כמעט שעה. מירי היקרה, החברה שאצלה התארחתי, חיכתה לי בסמוך לכניסה למים. ים פלטה. בריכה של מלח! צילומים, חיוכים, הורדת לחץ ומתח ותזכורת לעצמי שלא משנה מה- אני באתי להנות.

14711446_10209464113372660_2615907403974907397_o
שריקת פתיחה. זינוק למים. התחלה מקרטעת. אני מיד נכנסת למצב של היפר-ונטילציה וחייבת להרגיע את עצמי. שוחה שחיית חזה. לוקחת נשימות ארוכות. מזכירה לעצמי שזה מרחק ששחיתי לא מעט פעמים במים פתוחים ואני רק צריכה להרגע. לאט לאט זה משתחרר ואני עוברת לשחיית חתירה. הנה, הגעתי למצוף הראשון. 200 מטר מאחוריי! ממש קצת לפניי שוחות לא מעט בנות. אני ממשיכה לשחות, מזכירה לעצמי שעליי להיות רגועה- זה המפתח להצלחה. מגיעה למצוף השלישי ואז פונה חזרה לכיוון החוף.
אני יוצאת מהמים אחרונה שדקה לפניי יצאו כמה בנות. מירי מחכה לי. מצלמת ומעודדת. אני נושמת לרווחה! השחיה הסתיימה. אפשר לנשום ואםילו מחוץ למים 🙂
אני מגיעה לאופניים, מתארגנת בזריזות ויוצאת די מהר משטח ההחלפה לכיוון תחילת מסלול הרכיבה. ברגע שאני מקליקה ומתחילה לרכוב על האופניים אני חשה באדרנלין הגועש.
אני מסמנת לי מטרה- לעקוף לפחות 10 רוכבים עם מספר אדום בגבם (צבע המקצה שלי). המטרה הזו  נותנת לי את המוטיבציה להגביר מהירות. כל עקיפה כזו נוטעת בי ביטחון ומוסיפה לתחושת ההיי שלי. אני מרגישה שאני יכולה לרכוב הרבה יותר מהר, אבל חוששת לשרוף את עצמי ברכיבה מהירה שבה אני לא מורגלת במיוחד (ככה זה שאתה גר בעיר ללא מישור..). הרכיבה עוברת לי מהר מדי וההנאה גדולה כל כך  שאפילו רוח הפנים בדרך חזור לא עוצרת אותי. עם סיום הרכיבה אני מבינה שיכולתי הרבה יותר מהר והשמרנות שלי היא זו שחסמה אותי.אבל הי! נהננתי! זה מה שחשוב באמת.

אני מגיעה לשטח ההחלפה. עוד שלוק של מים, הורדת קסדה והחלפת נעליים ויוצאת לריצה. הריצה היא תענוג מפוקפק. כבר חם למדי ופינקו אותנו במסלול שחלקו שטח וחלקו חול טובעני משהו. מסלול הלוך וחזור. די בהתחלה אני רואה רצים "אדומים" שכבר מסיימים את הריצה. אני מזכירה לעצמי שהיה מקצה ספרינט שהתחיל 10 דקות לפני המקצה שלי ובכלל זה לא באמת חשוב. מתרכזת בריצה. ממשיכה לראות רצים של הספרינט לאורך כל הדרך. לאחר 2.5 ק"מ בדרך לקו הסיום אני אפילו מצליחה לעקוף כמה רצים ולראות רצי ספרינט שעדיין לא הגיעו לקו הסיבוב. אני עובדת חזק על עצמי בראש. לא מורידה קצב. ברור לי שזה הסוף וברור לי שאין לי שום בעיה לסייים ריצה של 5 ק"מ.
200 מטר לפני הסוף אני שומעת את הרעש של שער הסיום. קונצרט לאוזניי ! אני מחייכת לעצמי מאוזן לאוזן. תיכף זה תם ונשלם והפעם בסימן חיובי עם טעם של עוד!
חברים מחכים לי בסוף המקצה, רואים אותי זורחת, מחבקים אותי ומבינים כבר שהכל עבר בהצלחה. סטגדיש!

IMG_20161029_183410.jpg

אפילוג:

אז נכון. יצאתי אחרונה מהמים. הייתי במאסף לאורך כל התחרות. אבל היי! בארון ה "לא מובן מאליו" שלי הכנסתי עוד גביע של הצלחה ועמידה באתגר שהצבתי לעצמי. סיימתי עם תחושה של עוד.

אתגר גדול או קטן?- הכל בעיני המתבונן. גם אם זה קטן- זה שלי! שחיתי, רכבתי ורצתי אותו במו רגליי וגופי.
וכמו שאני אוהבת להגיד- עד העונג הבא 🙂

תודות: למשפחתי שסובלת אותי :), למירי שאירחה, תמכה והפכה את היום שלפני לסיבה למסיבה. תודה לשגב, מיכל, דני, גיא ותמיר על ערב מענג.
תודה לכל חבריי התומכים, המפרגנים והקשובים לקיטורים שלי.

סגירת מעגל אחת. אחיות שתיים. אחיות שלוש ו 3.7 ק"מ בצליחת הכנרת

19 ספט

צליחת הכנרת אינה עוד שורה בהישגיי הספורטיבים הכאלו והאחרים אלא השורה הכי משמעותית ברשימה הזו. אירוע שמבחינתי הוא לא פחות מאירוע מכונן שמזכיר לי שהמילה "תעצומות נפש" אינה מטבע לשון סתמי וטומנת בחובה ים כנרת של כוחות נפש.
ההחלטה לשחות את המרחק הגדול בצליחת הכנרת היתה החלטה אמציונלית שהתבססה על הרצון הבלתי נשלט שלי להוכיח לעצמי שאני יכולה וזאת למרות ששחיה ומים עמוקים הם לא כוס התה שלי. למרות שכל שחיה במים פתוחים כרוכה אצלי אי שם בעומק הים בפרצי בכי בלתי נשלטים והדמעות שלי נמזגות בקלות במי הים המלוחים (או מי הג'יפה של הכנרת). למרות שמעולם לא שחיתי ולו חצי מהמרחק הזה במים פתוחים. למרות זאת החלטתי החלטה בלתי רציונלית בעליל- להתמודד.
מהרגע שהחלטתי ידעתי שאני חייבת שותף או שותפה למסע . למזלי, אחותי נענתה לאתגר ולפני שהיא תתחרט ותבין מה היא עושה (וגם אני) רשמתי את שתינו לצליחת הכנרת למרחק של 3.5 ק"מ.
ביום שלפני הייתי מאד מרוגשת. ניסיתי לומר לעצמי שתמיד אפשר לקצר או לטפס על הרפסודה או על סירת ההצלה ובאותה נשימה אמרתי לעצמי שאני עפה על עצמי ללא הצדקה. השחיה שלי רחוקה מלהיות לתפארת פלפס את לוכטה בע"מ ומה לי ולשחיה למרחקים ארוכים. פחד אלוהים.
אבל מה? ראש קשה יש לי. ככה זה שילוב של ג'ינג'ית ופולניה באותו סט.. וכך החלטתי שבמקום להיות בית גידול לפחדים אני אדמיין שסיימתי מחייכת מאושרת עם מדליה בשקל, ידיים מונפות אל על וחיוך של אושר ולא יהיה אכפת לי מה אנשים יגידו על הירכים השמנמנות שלי בבגד ים, למה? כי אני ניצחתי.
ב 5:15 קמתי וב 5:45 אחותי באה לאסוף אותי כי אני "רוצה לנסוע לטבריה" כמאמר שירו של שטרית. זריחה מרהיבה, כנרת מנצנצת .
20160917_072133-01

ב 8:30 אנחנו מדשדשות בבוץ הכנרת בקיבוץ האון. קצת לאחר מכן מתחילות לשחות. החלטנו שכל 250 מטר אחת מאיתנו לוקחת את "הפיקוד" ומוודאה שאנחנו מתקדמות בדרך הנכונה. אני מתקדמת לאט, אחותי מהר יותר. מי הכנרת עכורים למדי, אין מלח שמציף,המים עמוקים ויש פה ושם דגים בים. אני מוודאה שאחותי עם המצוף הצהוב הזוהר שלה בקו הראיה שלי גם כשתורה לנווט.אנחנו קצת סוטות מהמסלול פה ושם אבל הרפסודות לאורך הדרך בהחלט "מיישרות" אותנו. אני מבינה לאורך הזמן את המשמעות של שחיה ארוכה כל כך. מדי פעם מסתכלת על ההרים מסביב, על הנערים והנערות שעצרו על הרפסודה ומקפצים בקלילות למים ומבינה שזה לא הולך להיות לי קל. לאו דוקא בגלל המאמץ האירובי (אני שוחה לאט. זה לא העניין) אלא בעיקר בגלל הלבד. השקט. עומק המים. הרוחות שמדי פעם מסיטות אותי לכיוון זה או אחר. סימן השאלה הגדול שמרחף מעל כל הזמן וגורם לי להטיל ספק ביכולת שלי לסיים את זה. אני אומרת לאחותי איפשהו שם בלב כנרת שאני לא רוצה לעצור לפני הק"מ השני.אני חוששת שיהיה לי קשה לאתחל את עצמי אם אדע שיש לי יותר ממרחק כפול להשלים. אנחנו ממשיכות לשחות ברצף עד לקחלומטר ה 2.5 ושם עוצרות להתרעננות. הטיפוס כשלעצמו על הרפסודה משחרר ממני כמה קללות עסיסיות אבל כשאנחנו שם, אני מוציאה את השלוקים מהמצוף (אחותי כרגיל הצליחה "לאבד" אותם בדרך) כדי להכניס קצת נוזלים וסוכרים לפני שאנחנו יוצאות לנשלים את כברת בדרך שנותרה לנו.
קפיצה למים. קילומטר אחרון. רק להגיד "קילומטר אחרון" בשחיה מעורר בי רגש מוזר. כאילו זה כלום! והרי בשבילי אין מדובר במרחק של מה בכך.. תוך כדי שחיה אני כבר מדיימנת את הסוף ורואה מרחוק את חוף צמח.העצירה והשתיה בהחלט נתנה לי בוסט של אנרגיה ואם הגעתי עד הלום אני אסיים. בזה כבר אין לי ספק.
שוחה לאיטי. 500 מטר לפני הסוף מצטרפים שחייני ה 1500 והשמחה רבה. סירות, גלגלי ים, סנפירים ומשפחות ממלאים את האזור ואני מפלסת את דרכי. נקודת הסיום הולכת וקרבה. אני מנסה לחדד את התחושה שלי בתום אותם רגעים. שמחה? התרגשות? אושר? עצב? לא מסוגלת להרגיש שומדבר באופן בהיר. הכל מתערבב לי בבטן. אבל אז, באותה דקה לפני סיום אני רואה את אחותי עומדת קצת לפני. זה הרגע שאני אומרת לעצמי שעשיתי זאת. זה הרגע שאני חשה כי אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם הפעם מבלי להתבייש, מבלי להרגיש גאוותנית. מותר לי. לא חשוב הקצב, לא חשוב כלום. חשוב שסיימתי. חשוב שעשיתי את זה עם אחותי וחשוב שגם נשמתה של אחותי הקטנה ז"ל היתה שם איתנו במים. צלחנו אותו ביחד שלושתינו. בפעם הראשונה.

בסיומו של מסע אני מרשה לעצמי לומר שאני, ליאת בק, שחיתי 3.7 ק"מ בכנרת. המשפט הזה מרכיב 3 אלמנטים שבכלל לא התחברו פעם לכדי משפט. ובכל זאת,הגיע הרגע והגיעה השעה לחבר אותם יחד בזכות ולא בחסד.
14352448_10209066742518637_5728454683014051307_o

אפילוג:
הפוסט הזה מוקדש לאחותי אור שצלחה איתי ויצאה איתי למסע הזה.
הוא מוקדש לאחותי מורן ז"ל שטבעה בבריכה של חוסים כי המציל לא היה שם כשהיא נפלה למים עם כסא הגלגלים.
הוא מוקדש לאודי שמזכיר לי שוב ושוב שההתמודדות שלי במים היא החשובה ולא שום נתוני קצב כאלו או אחרים.
הוא מוקדש לכל מי שלווה אותי בחודשים האחרונים במים ומחוצה להם. לכל אלו שנתנו לי את הכח להאמין בעצמי ולעודד אותי ברגעי השפל.
הוא מוקדש לכל מי שחושב שהוא לא יכול. הכל אפשרי. צריך רק לרצות חזק מספיק ואז לצאת לדרך.

מתכון מנצח לעוגת מרתון

23 מרץ

קחו כמה עליות בשיפועים שונים, תוסיפו להן כמה ירידות הורסות ברכיים, תתבלו בכמויות נדיבות של ג'ל אנרגיה והתרגשות, תוסיפו נוף ירושלמי שאין שני לו, הוסיפו קורט של עידוד ירושלמי מעל, רוצו על זה 42.2 ק"מ ותקבלו עוגת מרתון ירושלים במלוא תפארתה.
אז איך הכל התחיל?
המחשבה על מרתון ירושלים המלא הדהדה בראשי טרם ידעתי שהאירוע אליו אני מתכוננת (מרתון שטח בקצרין) לא יתקיים. שיחקתי עם עצמי משחק פינג-פונג אינסופי ללא הכרעה ממשית. "ביננו", אמרתי לעצמי, "מה רע בחצי המרתון אליו כבר נרשמתי? חצי מרתון ירושלים רצתי פעמיים,היתה חויה נהדרת, בשביל מה לקפוץ מעל הפופיק? ".כדרכן של מחשבות לפעמים, היא לא הרפתה והמשיכה להדהד במוחי עד ה- 13 לפברואר, יום שבת.
באותו יום בכורח הנסיבות אני יוצאת לריצת שטח לבד.רצה ומנווטת והבזקי תמונות דמיוניות של סיום מקצה המרתון בירושלים עולות בראשי ולא מרפות. אני ממש רואה לנגד עיני את הילדים שרצים איתי לעבר קו הסיום, אני יכולה להרגיש את הרגליים הכואבות בק"מ ה 35, אני יכולה לראות את עצמי קופצת בשער הסיום. אני חוזרת הביתה ומחליטה שבאמת הגזמתי הפעם ובטח הריצה לבד שיבשה קצת את דעתי ומחליטה לדבוק במקצה החצי.
יומיים אחרי אני קמה בתחושה שאני חייבת לרוץ את המרתון המלא. כן מטרה שהצבתי לעצמי או לא- זה לא באמת משנה, מה שחשוב זו התשוקה וההתרגשות שחשתי. אני שולחת הודעה למטה המרתון כדי לברר מהו המועד האחרון לשינוי מקצה. התשובה הכמעט מיידית שאני מקבלת- "היום עד לשעה 23:59" גורמת ללב שלי לפעום בחוזקה. אני פונה לשני חברים ושואלת את דעתם- תשובתם חד משמעית "לכי על זה. את יכולה". בחיל ורעדה אני מתחילה תהליך קצר של שינוי מקצה. ב 18:00 בערב העניין סגור. אני רשומה למרתון מלא בירושלים!.
אני מחליטה להמשיך עם ההחלטה להחריש את המרתון הזה (בדיוק כמו במקרה של קצרין שהיה ידוע למתי מעט) סתם כי זה הדבר שנכון לי לעשות ואולי כי אני לא רוצה רעש מיותר.
שינוי המקצה דורש מהוויז האישי שלי לערוך שינויים קלים בתוכנית האימונים שלי. למשל, לרוץ ריצת נפח ארוכה בירושלים. ריצת כביש. שידוך מוצלח מוביל אותי לגלית ואנחנו נפגשות ורצות לראשונה לאורך 34 ק"מ ירושלמים במסלול מדמה מרתון.אני מסיימת בקושי את הריצה כשברך ימין מאיימת עליי שהיא לא חובבת את הירידות הירושלמיות. אני מהסה אותה שתסתום כי זה מה יש. יומיים אחרי -הכל מצויין, אבל אני מבינה שיש לי פה דגל אדום ואני חייבת להיות זהירה. 3 שבועות עוברים מאז אותה ריצה. תקופת טייפר ארוכה, ריצות קצרות יחסית, ריצה ירושלמית אחת נוספת עם גלית ואז מגיע שבוע המרתון.
כמו אישה לפני לידה אני "מקננת". סוגרת פינות. ביום רביעי בערב הבית מצוחצח ונקי, המקרר מלא באוכל- אישה למופת זו אני!
חמישי מוקדש לעצמי. מפגש בוקר עם חברתי חגית. הכנות למרתון וכל העת כאבים פסיכוסומטים בכל הגוף…
ב 18:00 בערב אני נפרדת מאודי והילדים. אני נוסעת לאקספו ולארוחת הפסטה ,שלאחריה אני מתוכננת לישון אצל גלית. אהה כן, ומקבלת עוגת מרתון ממתאמן יקר.
ארוחת הפסטה היא הסחת דעת מעולה. המון חברים מעולם הריצה, מרוגשים ושמחים! אני מצליחה קצת להסיח את דעתי ממה שהולך לקרות מחר, תוך כדי משוחחת בטלפון, עונה להודעות,מצטלמת, אוכלת ומחייכת לאוזן ולאוזן. המרתון זה רק תירוץ?
בשעת ערב מוקדמת אני מסדרת את כל הציוד למחר כמו למסדר. בשעה 22:30 לערך אני במיטה. מרגישה את הלב פועם בחוזקה ומבינה שאין לי סיכוי ממשי להרדם בקרוב. אני עושה לעצמי תרגילי הרגעה, נשימות וכל מיני תרגילים רוחניים שאמורים לעזור אבל עוזרים לי כמו כוסות רוח למת. איכשהו בין חצות וחצי לאחת בלילה אני נרדמת לשינה לא חזקה במיוחד וב 4:30 אני כבר ערה מבלי יכולת להרדם בשנית..
ב 5:30 גלית על כל אורחיה, כלבתה ובנה כבר ערים. יש משהו מאד מרגיע בהתארגנות רבתי הזו. התארגנות זריזה ויוצאים לדרך.
בהליכה לעבר שער הזינוק אני חשה במיחושים כאלו ואחרים. ככל שאנחנו מתקרבים לשער אנחנו פוגשים עוד ועוד רצים שיצאו לריצת חימום. חימום? כאילו לא מספיק לי איזה 42 ק"מ? הצצה במספרים מגלה שהם רצי החצי. נחמה לעניים! עוד כמה דקות צעידה ואני שם. לצערי אני מבינה שבעצם עליי ללכת לשמירת החפצים שמרוחקת כמה מאות מטרים משער הזינוק. מתוך הרגל אני מגיעה לשמירת החפצים של רצי ה 10 והחצי רק בכדי לגלות שהלכתי רחוק מדי..ההליכה הלוך ושוב וההמתנה בשמירת החפצים גוזלות לי זמן ואני כבר נלחצת. גם הרוגע של חבריי הממתינים איתי בתור לא מצליח להשפיע עליי.
סוף טוב הכל טוב! אני מגיעה לשער הזינוק כ 10 דקות לפני הזמן. השעה 6:50. המון חיבוקים,נישוקים ואיחולי הצלחה. אני לא מאמינה שזה באמת קורה. לדעתי אני לבנה כמו סיד ויש לי דופק של מומיה ויחד עם זאת מחכה בציפיה דרוכה לרגע ההזנקה. אני מזכירה לעצמי שבאתי בשביל הכיף. הקצב לא חשוב. אני לא מתחרה באף אחד. באה לשם החויה נטו!
הספירה לאחור.רגע ההזנקה. יוצאים לדרך.
מצויידת בחגורת ג'לים (שנראית כמו חגורת נפץ) אני מתחילה לרוץ. קילומטרים ראשונים חולפים ביעף עם הרבה חיוכים וקריאות שלום מצד רצים שחולפים על ידי ועל פניי. עד הקילומטר העשירי אני לא מרגישה כלום. לא עליה, לא ירידה, הכל נפלא. גם העשרה הבאים עוברים בקלילות. כצפוי יש לומר. אוכל ושתיה יש בשפע ואני מבינה כבר בק"מ ה 15 שיכולתי לצאת לדרך עם 2 ג'לים של אנרגיה בלבד. אין צורך במשמעת תזונה כי כל הדרך מאכילים אותי, הם רוצים שאגיע לנקודת הסיום עם בטן שמנמנה? 😉
לאורך הדרך אני פוגשת רצים מהירים יותר, חלקם סוטים מהדרך בשביל לתת חיבוק ולעודד (ג'ל אנרגיה מספר אחת הפירגון והעידוד הזה..) תושבים שמעודדים מבתיהם, האנשים בתחנות השתיה שמחייכים וכאלו שעומדים לצד הדרך רק בשביל להריע ולעודד. מחמם את הלב!
"נתפסה בעדשת המצלמה"
בקילומטר ה 27 אני חווה משבר ראשון. המחשבה שעליי לרוץ עוד כ 15 ק"מ נראית לי בלתי אפשרית. מצד שני, אין לי שום ספק שאת המרתון אני מסיימת זקופה ומחייכת (ובאותם רגעים קשים אין לי מושג מאין לי הביטחון. אני פשוט יודעת) .העליות הופכות להיות מורגשות יותר והירידות מפחידות יותר- "רק שהברך תתנהג יפה" אני אומרת לעצמי ומאטה בירידה. צולחת את המשבר ומתעודדת מהשלט של הקילומטר ה 30.."אוטוטו הספירה לאחור" אני אומרת לעצמי. קילומטר 32 בערך אני פוגשת את אילן בתחנת הריענון. לשמחתי הוא הגיע עם מתאמנים שלו ורץ לאט. אנחנו רצים ביחד, הוא מדבר ואני מקשיבה וכך דעתי מוסחת לאורך כ 6 ק"מ. בק"מ ה 38 לערך אני נוטשת אותו על מנת להגביר מעט קצב. אני מריחה את קו הסיום אבל גם יודעת שמחכה לי העליה של כובשי קטמון. אחת מהעליות הנחשבות #כושליראבק. אני עוברת להליכה מהירה שמאפשרת לי להוריד דופק ובאופן מפתיע לעקוף לא מעט רצים שהחליטו "להכנס" בעליה הזו עד שהעליה הראתה להם מי כאן הבוס. משם מתגלגלת לעבר הקילומטר ה 40. בירושלים כמו בירושלים- אין דבר כזה לסיים במישור או בירידה ,חס ושלום!. עליה מתונה מקבלת את פניי. אני רואה כבר רצי 10 עם מדליה שהולכים בעמק המצלבה ומבינה שזהו. מה שלא יהיה- אני מסיימת. אני יודעת שהרגע בו אפגוש את משפחתי כבר קרוב כל כך ואני מתמלאת בהתרגשות עצומה.
300 מטר לפני קו הסיום אני רואה את בנזוגי ושלושת ילדיי מנופפים לי לשלום וצועקים לעברי. התרגשות מטורפת. אושר עילאי. אני עוצרת כדי לחבק אותם ולא מזילה אפילו דמעה באופן שמפתיע אותי ("יש, אמא! את לא בוכה, את מחייכת!). אני מבקשת מהם שיקחו ממני את הנגן, את הג'לים את כל מה שעליי ואוחזת בידיים שלהם בכדי שנרוץ יחד לעבר שער הסיום. אחרי 100 מטר לערך אנחנו עולים על השטיח. אני מרגישה מרחפת .אקסטזה.. אנשים מריעים לנו ואני מרגישה בפסגת העולם. שער הסיום קרוב אליי מתמיד. הכרוז קורא בשמי…אני עוזבת את ידיהם ודוהרת לשער הסיום. מניפה ידיים אל על וקופצת. זהו! זה נגמר! עשיתי את זה! ככה מסיימים מרתון! מקבלת מדליה ומתכסה באלומינים ומתחילה לרקוד ולשיר כאילו אחז בי שד..
אז מתי הפעם הבאה?
773635_10207593474847866_912231721446469865_o
זהו, סיימתי!

773635_10207593474847866_912231721446469865_o
1604920_10207578196225910_1321194222935239868_n

הטריאתלון הראשון שלי

3 יונ

" ואז פתאם אני רואה אותו. את שער הסיום. אותו שער שעליו חלמתי והזלתי דמעות. אותו שער שהיה נראה לי רחוק כמו הנצח. אותו שער שתהיתי אם אצליח לחצות אותו. בנקודה הזאת אני מגייסת כוחות אחרונים ומגבירה מהירות"

טריאתלון הנשים סומן כמטרה עבורי כ- 4 חודשים לפני האירוע. אחרי שכבר התחלתי לשחות קצת. חשבתי שזה זמן מספיק כדי להפוך להיות שחיינית ברמה סבירה (כלומר מצליחה לסיים 750 מטר בלי למות באמצע בקצב שישאיר קצת קצף פה ושם לאלה ששוחים איתי במקביל בבריכה) ולהיות רוכבת לא עילאית ולא מתנשאת אבל לפדל בקצב הספינינג כי הרי רכבתי קצת באמסטרדם ובאיטליה, מה הבעיה?
טוב, אז טעיתי. אופניים רכשתי בזמן ועשיתי אימונים על הטריינר. על הטריינר הייתי מעולה. לא שהבנתי מה ההבדל בין הפלטה והקסטה ואיפה כל אחד נמצא ולמה זה חשוב בכלל, אבל פידלתי. ואז יום אחד לא בהיר ולא כהה יצאתי לרכיבה בחוץ עם קליטים.במגרש. עם מדריך צמוד. אוי כמה שנפלתי. האמת חשבתי להמשיך עם זה, אבל ברגע שהבנתי שאני אמורה להתמודד עם זה לבד ברכיבה הקבוצתית הבאה – החלטתי לרדת מהקליטים וגם מהקבוצה. החלטה נכונה בדיעבד.
יצאתי לרכיבות במקומות בטוחים לבד וגם עם חברות. היו המון פחדים על הכביש וגם חוסר משווע בטכניקה, אבל למדתי לאט לאט והתחלתי להנות מזה. ידעתי שאני איטית יחסית, אבל הייתי סלחנית כלפי עצמי כי ראיתי שיש עקומת שיפור יפה. הכל היה טוב ויפה ממש לאב סטורי עד ששבוע לפני התחרות, לקראת סוף הרכיבה שלי, נשבר לי חלק באופניים. ימים מתוחים של כן/לא/שחור/לבן יש חלק אין חלק, איומים/תחנונים/חנחונים ושאר ירקות וכמעט בסופו של יום חמישי האופניים אצלי. אני יוצאת לרכיבת סיכום ומרוצה. הכל עובד טפו חמסה בלי עין הרע וגם הגעתי לקצב יפה. אפשר לנשום. עוד יומיים התחרות.
השחיה היתה החלק הבעייתי. לים נכנסתי לראשונה כארבע שבועות לפני התחרות. היה הרבה פחות מפחיד ממה שציפיתי, אבל מלח זה איכס. הבנתי גם שאני אצטרך לוותר על שחיית חתירה בשלב זה ואאלץ ללכת על שחיית חזה, שם אני מרגישה בטוחה יותר. אחרי הסימולציה , ימים ספורים אחרי גיחתי הראשונה לים,כבר היתה לי חותמת של שחיינית איטית. הבנתי ששיפור קצב משמעותי אני לא אשיג בכמה שבועות בודדים של אימונים והחלטתי להתמקד יותר ברכיבה, בריצה ובשילוב השניים, בעיקר לקראת התחרות.
שבוע לפני התחרות אני לא מאופסת יותר מדי. לצערי, גם יש רעשים מסביב שלא ממש תורמים ללחץ בו אני שרויה. אני מתוחה מאד, רגשנית יותר מהרגיל ולא מצליחה להבין איך הגעתי עד הלום.
יום לפני. מגיעה לאיסוף הערכה ולתדרוך. הים סוער ביותר ונאמר לנו שככל הנראה לא תהיה שחיה אלא ריצה במים. תיאורטית אני אמורה להיות מרוצה, כיון שללא ספק שחיה היא עקב אכילס שלי. אבל אני לא. אני רוצה טריאתלון אמיתי ולא טריאתלון מותאם, לא שמישהו שואל אותי כמובן. אני נשארת עד סוף התידרוך לראות היכן שטחי ההחלפה, מאיפה נכנסים והיכן יוצאים בכל שלב בתחרות. באופן מוזר, אני לא ממש מתרגשת. זה כאילו לא שייך לי כל הסיפור הזה. ניצבת ותו לא…
בערב אני מארגנת את כל הדברים לתחרות לפי רשימה שהכינותי מראש. שחר בתי אמורה להצטרף אליי. אני מתרגשת ולא מתרגשת. תחושה מוזרה שכזו..אני מרגישה מוכנה מנטלית ולא פיזית. מפחדת וגם לא. ללא ספק הטלפונים והעידודים שאני מקבלת מחברים קרובים יותר או פחות מעודד אותי. כ 6 שעות לפני הקימה אני הולכת לישון ולהפתעתי מצליחה להרדם תוך שעה.
10665767_10205680743030766_5215385102657782822_n
בוקר התחרות. קריר בחוץ. הכל מתקתק כמו שעון ואני מגיעה בזמן. המוני נשים בכל הגילאים, אופניים, קסדות ולא מעט בלגן. בשלב זה אני לא פוגשת ולו פרצוף אחד מוכר.אני מסדרת את הדברים במעין אדישות, כאילו כל זה לא קשור אליי בכלל.
בתור לשירותים שאינו נגמר ,כ- 20 דקות שלמות!! (8 תאי שירותים ל 1300 נשים כאילו דא?) אני פוגשת כמה מחברותיי. כולן מחייכות, שמחות, נראות קול וגם אני. כולו טריאתלון,מה הסיפור? (רק שאני פה בפעם הראשונה).
יורדת לים. מצפה לנו ריצה בים, כי הוא סוער ביותר. שריקת זינוק ואני דוהרת. מבינה מיד שריצה במים מעלה דופק וחבל לבזבז את מיטב האנרגיה שלי פה.
אני יוצאת מהמים בתום הסיבוב הראשון ורואה את החברות שלי ואת שחר מנופפים לי. סיבוב שני והנה זה נגמר. רצה לשטח ההחלפה. עכשיו בעצם זה מתחיל..עכשיו אני מתחילה להתרגש.
20150530_081639(1)
מתארגנת במהירות האפשרית ויוצאת לכיוון הזינוק של האופניים. שוב עידוד וכמה צעקות "ליאת בק בהצלחה"- לא מזהה את הקולות והפנים, אבל מנופפת לשלום כמו סלבית בגרוש ויוצאת לדרך.
11167955_10205683800507201_9216422915489844382_n
ברכיבה אני מרגישה מעולה. אני מתחילה די מהר אבל בקצב שמרגיש לי נח בסך הכל ונשמר לאורך המסלול. עוקפת אחרות ולא נותנת (כמעט) לאף אחת לעקוף אותי. בכל פעם שמישהי צועקת לי "עוקפת משמאל" אני מגבירה מהירות ויוצרת פער. נכנס בי הרעל הזה של התחרות ואני מבסוטית לגמרי, עד שמסתיים. בקצב הכי מהיר שאי פעם רכבתי. יש!
מגיעה שוב לשטח ההחלפה ויוצאת לריצה. אני מוכנה מנטלית לכך ש 5 ק"מ של ריצה לאחר רכיבה יהיו לא קלים. והם לא. ק"מ אחד מהדרך הוא על שטח חולי למדיי. יש עליות, יש ירידות ואני לא מצליחה להנות מהריצה הזו ובטח שלא להגביר מהירות. אני אפילו עוברת להליכות בנות כמה שניות מדי פעם. לא אופייני, לא מתאים בתחרות. אני מרגישה שדוקא הריצה, החלק שבו אני אמורה להיות חזקה יותר, פשוט צולע.תקוע -וזה מתסכל. אני אומרת לעצמי "תזיזי את התחת יה עצלנית" וזה מצליח ל 10 שניות. אני מנסה לומר לעצמי ש"את יכולה, הכל בראש, תיכף זה נגמר" וגם זה עוזר לי בכל פעם רק כמה שניות. יש פער בין מה שהראש רוצה לבין מה שהגוף מצליח.אני חושבת לעצמי שלא תירגלתי מספיק החלפות, שלא התאמצתי מספיק, שאני חייבת לשפר בפעם הבאה וש…זה מה יש להפעם. ואני אסיים. גם אם זה יהיה הרבה יתר לאט ממה שתכננתי.
100 מטר לפני הסוף אני רואה אותו. את שער הסיום. אותו שער שעליו חלמתי והזלתי דמעות. אותו שער שהיה נראה לי רחוק כמו הנצח. אותו שער שתהיתי אם אצליח לחצות אותו. בנקודה הזאת אני מגייסת כוחות אחרונים ומגבירה מהירות. שחר מגיחה כ 50 מטר לפני השער, אנחנו מחזיקות ידיים ורצות בספרינט מטורף לשער הסיום. אם ובת. התרגשות כפולה ומכופלת.הרגע הזה מונצח בתמונה אחת שמספרת הכל. נחישות, אושר, אהבה, רוך, תאימות מדהימה בצעדים וניצחון אחד שלי אישי. הכרוז קורא בשמי. השעון נעצר. סיימתי. חיוך גדול. בלי דמעות. תם ונשלם. טריאתלון נשים 2015.
ri08094

תודות: לאיש שאיתי, שסובל אותי ואת השגעונות שלי, שהוציא אותי לרכיבה הראשונה שלי וגם לשחיה הראשונה שלי בים. תודה לילדים שלי שנאלצים לחיות עם אמא שלפעמים מתנהגת קצת כמו מתבגרת ממוצעת. תודה לשחר ביתי שבאה ללוות אותי ביום המיוחד הזה. תודה לחבריי הקרובים שליוו אותי לאורך כל המסע הזה פיסית ונפשית, שהזכירו לי שאני יכולה, חזקה ונחושה ואין משהו שגדול עליי מדי (חוץ ממידה לארג' ;)).תודה לכל חבריי ומכריי שפוצצו אותי בהודעות וטלפונים ביום האירוע ושמחו בשבילי. אדם נמדד גם באיכות חבריו. זכיתי!

באתי. עשיתי. מרגישה שניצחתי.

10 מאי

הנסיון להבין באיזו נקודה בדיוק החלטתי שאני רוצה לעשות טריאתלון העלה חרס. אני רק זוכרת שלקח לי זמן להגיד את זה בקול, כי הרי ברור היה שטריאתלון פירושו לשחות בים -ומה לי ולשחיה? מוצפת זכרונות, טראומות וחוסר יכולת להתמודד עם מים שאינם רדודים החלטתי שאני מנסה, כלומר הולכת על זה, כלומר נכנסת בזה בכל הכח, כלומר הופכת את הבלתי אפשרי לאפשרי.
על המסע הפרטי שלי להיות שחיינית- טוב ,הגזמתי, להיות בעלת יכולת בסיסית לבצע תנועות במים עמוקים בלי להכנס להיסטריה ולהצליח לשחות, כן לשחות, מרחק של 750 מטר כתבתי קצת בעבר.
בסופו של דבר ולאחר מספר שבועות אימון הצלחתי להגיע למצב של שחיה. איטית, אבל עקבית, בלי להוריד את מפלס המים בבריכה…
4 שבועות לפני הטריאתלון אני מבינה שעליי להתמודד עם הקשה מכל מבחינתי- שחיה בים. בעזרת העזר שכנגדי שהוא שחיין ותיק ושוחה בקלות מעצבנת של ממש הלכתי לים. הכניסה הראשונה היתה נוראית. השניה כבר היתה טובה למדיי. הרגשתי בטחון מסויים וגם הבנתי שבשלב זה לפחות, אני אשחה שחיית חזה ולא חתירה. החלטה שהיתה בדיעבד נכונה.
כמה ימים לאחר הטבילה הראשונית, אני מוצאת את עצמי רשומה לסימולציה לטריאתלון בחוף פלמחים שארגנה קבוצת פיפמן.באותו השבוע שהתניסתי לראשונה בשחיה בים. החלטה די ספונטניות שגובתה בלחץ פיזי מתון ע"י כמה מחבריי. מהרגע שאישרתי את בואי אני לחוצה משהו ומזהירה את הסובבים אותי לחבוש קסדות כי אין לדעת מה מצבי יהיה ברגע הבא. עדיף שיהיו מוגנים 🙂
יום הסימולציה. אני משכימה ב 4 בלילה לגלות שאני עם בחילה נוראית וחוסר יכולת אפילו לשתות מים. אני מחליטה להתחיל להתארגן..לסגת תמיד אפשר ברגע האחרון. כמה צ'אטים של בוקר (ב 4:30 נראה שכולם ערים, מי לריצה ומי לאימון אחר) ,שיחת טלפון אחת ואני בדרך.
5:30 בבוקר בחוף פלמחים. קר. רק המחשבה להכנס למים מעוררת בי חלושס. פנים מחייכות של חברותיי לשיגעון ונוכוחותן של מירית ולימור שבאו כדי להיות שם איתי מפיחים קצת רוח במפרשים.
אני מתחילה להתארגן. אפילו מצליחה לאכול תמר קטן ולשתות קצת מים , להצטלם, לחייך ולחשוב שהעולם יפה ואז ולפני שאני מספיקה להבין מה קורה אני מוצאת את עצמי במים. אני יודעת שאין לי מה למהר…יש לי מקום שמור ובטוח באחרונים ואם כך עדיף שלא יתיזו עליי מכל עבר. או יבעטו. או גם וגם.
אני מתחילה לשחות ואחרי 20 מטר בערך אני מרגישה שאני נחנקת.מנסה להתייצב קצת ללא הצלחה. אני תופסת את שי פיפמן ומנסה להרגע. להבין אם אני מסוגלת בכלל לעשות את זה . האמת? אני ממש לא בטוחה. יש בי הרהורי פרישה שמלווים בתחושת החמצה , באכזבה מעצמי שלא התמודדתי, שלא מיציתי.. ואולי זה מה שגורם לי להחליט לתת צ'אנס נוסף. אני שוחה קצת ושוב מגלה שאני לא מצליחה לנשום במים אבל הפעם אני עוצרת בכוחות עצמי מבלי להעזר בו. שי שואל אותי אם אני בטוחה שאני רוצה להמשיך. אני מתלבטת. לשניה. ומחליטה שזהו. אני מתרכזת ועושה את זה וכל עוד אני מתקשה לנשום בתוך המים,אני שוחה עם ראש בחוץ. עד שארגע.ההמשך טוב יותר. קשה לי, אבל אני מצליחה להשתלט על הפחד שלי ולשחות. מצליחה גם לנשום בתוך המים בהדרגה.לאחר עיקוף הסלעים אני מתחילה לשחות לעבר החוף. שי מעדכן אותי שהוא מתקדם ומשגיח עליי מרחוק. זה עכשיו אני והים. אחד על אחד. לאט לאט מחלחלת בי ההבנה שאני הולכת לעשות את זה. אחרונה או לא, זה ממש לא משנה לי. העיקר לסיים.
200 מטר לפני הסיום המשקפת שלי מלאה אדים והסוף נראה רחוק, אבל אז אני שומעת את לימור ומירית בחוץ. העידוד שלהם מרחוק ממלא בי אנרגיה חדשה. אני מצליחה לשחות טוב, רציף, אפילו מהר ביחס לעצמי ופתאם אני מבינה שזהו.הגעתי. זה נגמר!
יוצאת מהמים לשאגותיהם של מירית ולימור. אני צוחקת ובוכה ביחד. לא מאמינה בכלל שעשיתי את זה, אבל איכשהו אני מדחיקה את פרץ הרגשות על מנת לצאת לדרכי עם האופניים. אני יודעת שאני אחרונה, אבל זה לא שובר אותי. אני מרגישה חזקה ומתחילה לשנן לעצמי מאותו רגע- באתי. עשיתי. ניצחתי. לא חשוב המקום. חשוב שאני עושה את זה.
2 ק"מ בערך מתחילת המסלול מירית ולימור נוסעות לצידי, מצלמות מעודדות ואני כמו החולה שמתלוצץ עם רופאיו, אומרת להם שיתנו גז כי תיכף אני עוקפת אותן 🙂
הרכיבה עוברת לי טוב למדי. אין לי מושג מה הקצב, אבל אני מרגישה שאני רוכבת במהירות לא איטית מדי ולא מהירה מדיי, כזו שבודאות אצליח לשמור לאורך כל הדרך. איכשהו, לקראת הסוף, אני אפילו מצליחה לצמצם פערים עם 2 רוכבים לפניי. טוב, זה בעליה…עליות אני יכולה לתת קצת יותר.
מסיימת ומגיעה לשטח ההחלפה כדי לצאת לחלק האחרון- ריצה של 5 ק"מ. על פניו זה נראה מעט מאד, אבל כבר למדתי על בשרי…5 ק"מ אחרי רכיבה דינם אחר. מה גם שהמסלול לא מישורי בעליל.
אני מתחילה בריצת מקרטעת. הרגליים מרגישות כמו לבנים. לאט לאט זה משתחרר ואני שוב משננת לי את המנטרה- באתי. עשיתי. ניצחתי .ברגעים הקשים אני אפילו עוברת להליכות ממש קצרות בנות 4-5 שניות כי אני חשה שזה מה שטוב לי עכשיו. בריצה אני מצליחה לצמצם שוב פערים להפתעתי הגמורה. קילומטר וחצי לערך לפני הסיום אני רואה רצה במרחק של 500 מטר לפניי ,אותה ראיתי בתחילת הריצה שלי. אני מחליטה להתרכז בה כנקודה/יעד ביניים. מגיעה אליה ואנחנו רצות ביחד. אני משננת לה את המנטרה שלי וזה מפיח בה סוג של מוטיבציה. גם לה זהו הטריאתלון הראשון.
200 מטר לפני קו הסיום. אני חשה מעין התעלות שכזו. אני מגבירה קצב ומחייכת חיוך גדול לקולות העידוד. מבינה שזהו. סיימתי. אני קופצת משמחה, מאושרת. לא מאמינה. ניצחתי. את הפחד. השדים. הזכרונות. החסמים. נהננתי מהיכולת שלי להתגבר על הבלתי אפשרי ולעשות משהו שעד לא מזמן..היה בגדר חלום רחוק.
כמה שעות לאחר מכן, אני עדיין מעכלת את עוצמת החויה. אסירת תודה לכל מי שתמך, עודד והיה שם בשבילי, גם אם לא פיזית. מודה במיוחד לחברותיי מירית ולימור שהגיעו. שתמכו.שצילמו. שהיו איתי והזכירו לי שאני יכולה. אני רק צריכה לרצות.
IMG-20150508-WA0002

ולפעמים החגיגה נגמרת..

11 דצמ

"ולפעמים החגיגה נגמרת…"
אבל הפעם אין כיבוי אורות… רק עמעום מסויים לזמן מוגבל.

המוטו שלי תמיד הוא להיות אותנטית קודם כל כלפיי עצמי ואחר כך גם לסובבים אותי, קרובים ורחוקים כאחד. גם הפעם אני לא נמלטת מזה. תמיד הקפדתי לתת תמונה אמיתית- לא רק הצלחות, נצחונות והתרוממות רוח, אלא גם רגעי שפל, כשלון ונפילה. טוב או לא? למה אני עושה את זה? כי זאת אני. אין ליאת של הפייסבוק וליאת של החיים. זאת ישות אחת. לטוב ולרע. היכולת שלי לבטא את עצמי בפתיחות גם בפני אנשים שהם לא בהכרח חבריי הקרובים ביותר, היא כנראה מתנה שקיבלתי כי עשיתי איזה דבר אחד או שניים טובים בחיי .. אז למה לא לנצל את המתנה הזו?
מה יוצא לי מזה? הקלה. הכתיבה היא סוג של תרפיה עבורי וכתיבה אותנטית ,מהלב, יש לה תמיד מקום בקרב אנשים ,אולי בעיקר עבור אלה שנדמה להם שהדשא של השכן ירוק יותר, שלאחרים קל יותר, זורם יותר ואילו אצלם יש מעצורים וכשלונות. אז זהו. גם אצל האחרים לא הכל נוצץ, אבל לא כולם מסוגלים להודות בזה. אני כן. אולי בגלל שאני יודעת לצמוח ולהתעלות מעל מפחי הנפש, הנפילות והכשלונות ולקום מהם חזקה יותר.

17 שבועות של אימונים למרתון טבריה נגדעו באיבם. זה לא מה שרציתי וזה לא מה שייחלתי, אבל שליטה מוחלטת על החיים שלי אין לי, אם כי לפעמים זה מצרך רצוי- אבל לא מצוי.
זה התחיל לפני כשלושה שבועות. בקטן. כאבים שהציקו וסרבו להעלם, החצופים. המשיך בבדיקות מרובות, צילומים ושאר מרעין בישין עד לזיהוי הבעיה וההחלטה שלי להפסיק. לעצור. יש חיים לפני המרתון וגם אחריהם. יש משפחה, חברים, אירועים ושאיפות. הסיכון בהשתתפות בעיתוי הזה הוא גדול ועלול להרע את הפציעה. עלול לגרום לכך שזמן השיקום יוכפל בכמה מונים.
זו ההחלטה ההגיונית היחידה שיכולתי לקבל. מראש ויתרתי על "למה זה קרה לי?" גם כי אין לדעת למה וגם כי צריך להסתכל קדימה. לתת לעצמי להשתקם לא ע"י הפסקת פעילות לחלוטין, אלא ע"י הורדת עומסים, התמקדות בענפי ספורט אחרים שהם לא ריצה וחיזוק הגוף.
כמה זמן? כמה שיידרש. לא משתמשת בשעון עצר. אולי שבועיים, אולי חודש. אולי חודשיים.
למרות שזו ההחלטה היחידה שיכולתי לקבל, היא החלטה לא פשוטה עבורי, בעיקר שרבים מחבריי הרצים נוהרים קדימה ואני נשארתי מאחור. לזמן מה, מוגבל, שישמש לחיזוק ושיקום הפציעה וטיפוח ענפים אחרים.

אז הנה..מודיעה רשמית. לא אשתתף השנה במרתון טבריה. יהיו יעדים חדשים, תחרויות אחרות. אגיע אליהם חזקה יותר, מוכנה יותר.

ולפני משפט הסיכום- מעבר למשפחה שלי שהכילה אותי בלי סוף, תודה לכל מי שהיה לצידי בשבוע/שבועיים אחרונים. לכל מי שיעץ, עזר, תמך, עודד ולא נתן לי ליפול תחת העומס הרגשי שהייתי שרויה בו. למי שחיבק, נתן מילה טובה והזכיר לי שזה במפר קטן שצריך לעבור אותו וזהו. למי שהזכיר לי שיש המון דברים טובים בהמשך ולא מעט אפשריות והרי תמיד אני חוזרת בגדול. אז תודות מיוחדות (ומקווה שלא שכחתי אף אחד ואם כן, התנצלותי הכנה מראש) :למשפחתי, ערן, חגית, ליאת, מירית, טל, לימור, עינת, אורי -ששיגעתי לו את השכל בלי סוף וחוה ,שמה לעשות, נפלה על מתאמנת "מאתגרת".

כבר אמרתי בעבר ואומר זאת שוב. כל יום הוא שיעור. גם היום. ואני פה לגמרי בשביל להשאר 🙂
10467010_10204243157092016_8731401926019309478_o

יומולדת הנה בא..

1 נוב

אז אני בת 44. עם העובדות הביולוגיות לא ניתן להתווכח, אני גם לא רוצה. הגיל הזה פעם היה נשמע לי נורא "זקן" , השלב שבו צריך כבר להתחיל להזדכות על הציוד..עכשיו כשאני שם אני מרגישה שהתחלתי פרק חדש. להזדכות כן, אבל דוקא במובן החיובי של המילה.

יום ההולדת שלי בשנים האחרונות היה יום רע במקרה הטוב וממש מדכא במקרה הרע. לא פלא שהייתי מלאת חששות כלפיו גם הפעם .בסך הכל יום אחד מתוך שנה שלמה שמשום מה יש בי הצורך לעשות חשבון נפש שכזה. מה עשיתי טוב, במה הצלחתי, במה נכשלתי ,האם קיימת הדדיות בין תחושתיי לבין תחושות האנשים היקרים לי? האם באותו יום ספציפי הם ידעו ויבינו שזה לא סתם יום עבורי.האם תהיה בהם הרגישות להבין את זה? שהרי אם אני יקרה להם הם חייבים לדעת שזה יום לא פשוט עבורי ולא משנה כמה היתה השנה הזו מוצלחת. אני רוצה לדעת שאני לא טועה בהם. ואם כן, עדיף לדעת זאת עכשיו. מעין מסננת של מי שהוא עובר אורח ומי שהוא חבר קבוע בחיי. דרמטי? אולי. אבל זאת אני כנראה.

השנה האחרונה היתה שנה מלאת משמעות עבורי. השנה הזאת אזרתי אומץ לעשות צעדים שבעבר לא חלמתי עליהם אפילו. גם אם חלמתי, תמיד היו כאלה שטרחו להגיד לי שאני חולמת בהקיץ, שזה בלתי אפשרי ושאני חייבת להיות עם הרגליים על הקרקע. גם במקרים שהצלחתי קצת היו כאלה שטרחו לנהוג בזה בביטול, לומר לי שזה זמני וזה יחלוף ..:
"עוד מעט ימאס לך מהריצה"
"עזבי אותך שטויות- לא חייבים להנות מהעבודה העיקר שהמשכורת נכנסת בראשון לחודש"
"זה שאת מצליחה להתאמן למרתון זה רק בגלל שאת עובדת מהבית ולא נוסעת בפקקים"
"התזונה שלך? קשה לי להאמין שתצליחי להחזיק עם זה לאורך זמן"
"יש לך זמן לצאת בערב? זה רק בגלל שהילדים שלך גדלו"
לקח לי זמן להבין שזו לא אני- אלו הפחדים והחסמים שלהם והכי קל אולי זה לתלות את חוסר היכולת שלך בכך שלאחרים, כלומר לי, יש 24 שעות הרבה יותר פנויות…(הלואי וזה היה נכון. ספרו את זה למי מבני משפחתי ותקבלו תשובה אחרת לגמרי..)

למדתי השנה שאני יכולה אם אני רוצה. שהמשפט "אין דבר העומד בפני הרצון" אינו קלישאה.
רצתי מרתון , מה שהיה נראה בעיני שנה או שנתיים לפני כמעשה בלתי שפוי ולא אפשרי.
התחלתי לשחות אחרי 17 שנה שלא שחיתי ולא נכנסתי למים עמוקים.
למדתי להכיר בחוזקות שלי, לא לקחת כל הצלחה כמשהו מובן מאליו.
הנסיבות בהם אולצתי לעזוב משרה מתגמלת כספית בהייטק (אך מאד לא מספקת בשום רמה אחרת) וההחלטה לצאת בדרך חדשה ולא מוכרת. להפסיק לנסות לחפש אחרי כלוב הזהב הבא ולעשות מה שאני אוהבת ומשתוקקת אליו. בעצם להפוך את התחביב למקצוע.
פריבילגיית-על יש כאלו שיגידו. אולי פשוט לחיות את החלום? לחיות את החיים ולא לחיות לצידם.

למדתי פרק חשוב, אולי החשוב ביותר. כדי להצליח צריך סביבה תומכת. זה מתחיל במשפחה וממשיך במעגל החברתי שמקיף אותי. גם ככה לא פשוט איתי, אז עכשיו גם ללכת אחר החלום? ללא ספק ללא ההבנה של בן הזוג זה בלתי אפשרי . אהבה נמדדת לא רק שקל, אולי בעיקר שהשיגרה מתהפכת. זכיתי.
המעגל החברתי השתנה בהדרגה. למדתי להקיף את עצמי באנשים שיספרו לי למה אני כן יכולה ולא למה אני לא. זה נשמע אולי פשוט, אבל אולי אחד המשימות הקשות ביותר שהיו לי. להפטר מחברים בכאילו, מאלו שלא יהיו לצידי כשאצטרך אותם, ובעיקר מאלה שמספרים לי למה לא אצליח ולמה לא כדאי לי, מאלו שניצלו את רצוני הטוב עד תום ומאלה שפשוט טעיתי בהם.
כן יצרתי לי מעגל חברתי תומך, מיעוט איכותי שעליו אני יכולה לסמוך בעיניים עצומות. מעגל של אנשים שיקרים לליבי ומקווה שאני יקרה לליבם. הם פשוט שם בשבילי ואני פה בשבילם. ללא תנאים מוקדמים.

אני יכולה להגיד היום, ביום ההולדת, שבחרתי נכון. ביום זה לא היו לי אכזבות. רק הפתעות טובות.

נכון, כולנו מוקפים באנשים שחלקם כמו פרחי עונת מעבר שמופיעים בחיינו לתקופת זמן ואז נעלמים ואילו אחרים הם כמו עץ הזית. נטועים חזק. פרחי עונת מעבר זה אולי נהדר בכד או בעציץ ונותן עוד גוון לחיינו, אבל בסופו של יום אשאר עם עץ הזית. ככה אני. שמרנית? אולי. אבל ככה טוב לי וזה בדיוק מה שמסב לי אושר.

לא נותר לי אלא לאחל לעצמי וגם לאחרים להמשיך לחלום ואז להפוך את החלום למציאות. לחיות בעוצמה ולא לפחד. ותמיד לשמור את החלום הבא בכיס האחורי, בדיוק כמו אותה קוביית שוקולד שמחכה לרגע שפשוט נאכל אותה..:)

20141009_141012

תמונה מיום ההולדת..צולמה ע"י אודי, לוקיישן ובילוי בחסות רוית.

טלי שיאצו - ספורטלי

אתר "טלי שיאצו" עבר חידוש והיום הוא "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא" שנקרא "ספורטלי" ב"ספורטלי" תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.