מירוץ השליחים (סליחה שליחות) הראשון שלי

5 מאי

אז גיליתי שריצה היא כן בשבילי וחצי מרתון כבר סיימתי. ומה עכשיו שאלתי את עצמי? ננוח קצת, עד היעד הבא, איזשהו חצי מרתון בעוד X חודשים…אהה מחשבה תמימה לגמרי מסתבר..

על "הר לעמק" מירוץ שליחים למרחק של 215 ק"מ בקבוצות של 4-8 חברים לקבוצה ,המתחיל בתל חי ומסתיים בתמרת שמעתי במקרה. כל-כך במקרה שהייתי בטוחה כי אפשר להרשם אליו -כמו לשאר המירוצים, במשך מספר שבועות מרגע הפתיחה. איזו תמימות. לא ידעתי אז שאם האצבע לא נמצאת על מקש האנטר ברגע פתיחת ההרשמה, "הר לעמק" כבר לא בהישג ידך. ההרשמה נסגרה בתוך 14 דקות. השלמתי עם מר גורלי והבטחתי לעצמי ששנה הבאה- אני שם. אבל עד אז…

אז זהו,בחיים כמו בחיים, יש הרבה דברים שקורים "במקרה”. "במקרה"היתה פגישת מחזור בפברואר שבזכותה נוצר קשר עם בת מחזור שלי, גם היא ליאת, וגם היא שייכת למגזר השרוטות, סליחה הרצות."במקרה" בת קבוצה שלה פרשה מההשתתפות ב"הר לעמק" קצת יותר משבוע לפני קיומו. במקרה כמובן באותו שבוע אני חוזרת לי מריצת יער ראשונה (!) ומוצאת הודעה מליאת שבודקת איתי אם מתאים לי להצטרף להר לעמק.אני, לא מאמינה על מזלי הטוב, אומרת מיד, בלי לחשוב פעמיים "כן". ליאת חוזרת אליי עם תשובה סופית (וחיובית) לאחר מספר שעות. איזה אושר. בנזוגי שיחיה מרים גבה, אבל מבין שאין לעצור שור בדישו וזורם איתי…

בודקת את 3 קטעי הריצה שלי. נראים קלים יחסית וגם האורך הכולל שלהם הוא 20 ק"מ בסה"כ. אבל מעולם לא התנסיתי בסוג כזה של מאמץ, ריצה של 3 מקטעים בפחות מ 24 שעות כמעט ללא שינה ומנוחה באמצע…מה עושים? לא ממש התכוננתי לסוג מירוץ כזה ויש רק עוד כמה ימים…

סופ"ש מגיע בו בנזוגי , במקרה כמובן, בטיול בנים כך שאני אם חד הורית ל 3 ילדים בששישבת. ששי, 18:30. זמן להתרווח בכורסא. אני? לא ממש. יש מירוץ. חייבים להתכונן. ניצן שותפתי, לאחר שיעור קרוס ופילאטיס שהעבירה מצטרפת אליי לריצת 8 ק"מ ביער (טוב, היא מטורפת). מסיימות עם יללות התנים.

חוזרת מהריצה ומיד מסיימת את הכנת ארוחת ערב (מזל שבראו אותנו הנשים עם יכולות לעשות כמה דברים במקביל. בעיקר במטבח). יושבים לאכול, מקלחת , קשקשת ברשת. נגמר היום. כדאי לישון, לא? אז זהו, שלא. צריך להתכונן למירוץ. כלומר, לישון מעט ולצאת לריצת בוקר מוקדמת .

7 בבוקר ביער אחרי 4 וחצי שעות שינה. ניצן האלופה מצטרפת אליי. מסיימות קצת לפני שמתחיל הגשם (האביב השנה, זה משהו). חוזרים הביתה. מכינה פסטה לערב למפגש עם בנות הקבוצה של "הר לעמק". הילדים רוצים גם לחמניות "האלה עם הקוטג’ אמא" ואני מכינה כמובן, נו מה. אמא רצה, את מי זה מעניין? (האמת הם צודקים)

מגיע הזמן לריצת הצהריים, אחרונה בשלישיה ובחוץ גשם שוטף ורוחות המאלץ אותי להפגש עם המסילה (לא אוהבת, אבל אין ברירה). 6 ק"מ סה"כ בקצב איטי יחסית ועליה מתמדת (אבל קטנה). זהו. הסתיים האימון. 20 ק"מ בקצת פחות מ -19 שעות ב- 3 מקטעים. היה קשה, אבל לא נורא.

חוזרת הביתה, הילדים שלי כבר די מאורגנים ליציאה. נוסעים לסבא-סבתא ואני נוסעת למפגש עם הבנות ועם המאמנת. אוירה טובה, אבל בכל זאת קצת מוזר. אני הולכת לרוץ כחלק מקבוצה של אנשים מגובשים מאד ואני סוג של אאוט-סיידר. אבל אני אופטימית. וגם רעבה מאד. מזל שכל אחת "הביאה משהו מהבית" (אין כמו אחוות נשים) וכך לפני, באמצע ואחרי אני אוכלת. לא הספקתי כל כך לאכול בין האימונים אז אני משלימה שחלילה לא יחסרו לי קלוריות :-)

יוצאת מהמפגש. מפלס ההתרגשות עולה עוד קצת. זהו, 4 ימים. חמישי בבוקר יוצאים לדרך.

איכשהו מגיעים ליום רביעי. אני כמובן מתכננת "ללכת לישון מוקדם. גג בעשר אני במיטה". תכנונים לחוד ומעשים לחוד.ב 23:00 אני עדיין מארגנת דברים אחרונים ומסדרת תיק (ושמישהו יסביר לי למה אצל גברים זה לא קורה? למה הם יכולים לצאת ליומיים כאילו כלום? כן- אני יודעת. אני ורק אני אשמה) 3 חליפות ריצה. 2 זוגות נעליים רזרביות על כל צרה שלא תהיה (פולניה עד הסוף), גרביים, לבנים, כלי רחצה ואת כל הציוד לריצה. מקווה שלא שכחתי כלום ונכנסת למיטה. ההתרגשות בשיאה אבל העייפות מכריעה ואני נרדמת לאיזה 4 שעות. אני רצה מספר 6 כך שרק ב 7 בבוקר יוצאים לדרך.

מגיעים לאגמון החולה.9 בבוקר וחם. אפילו מאד. מחכים לראות את רביב, הרצה הראשונה, מקשקשים ומעבירים את הזמן. לאט לאט מתקרב הזמן שלי. מסיעים אותי לנקודת ההתחלה- גשר הפקק. המסלול אמור להיות קל וקצר יחסית (4.8 ק"מ). נילי (אברמסקי- האגדית. המאמנת וראש הקבוצה) מלווה אותי. זה המקצה השישי שלה, מאחוריה כבר 45 ק"מ בערך. אומרים לי שאני נחשבת הרצה המהירה, אבל זה לא באמת משנה, אין לנו ציפיה לעלות על הפודיום, מספיק שאנחנו כנשים מהוות 19% מכלל הרצים. המסלול לא קל, אבל בהיותי מורגלת היטב בעליות וירידות- ככה זה שגרים במודיעין- זה לא הגורם המפריע אלא החום בשעה 13:00 בצהרים בירדן ההררי שמטפס כמעט ל- 30 מעלות. לרוב גם לצאת לטיול בחום כזה אני מסרבת, אז לרוץ? אני מודה שיש בזה מין הפסיכיות. אבל אני רצה, לאט יותר ועם דופק גבוה יותר כתוצאה מהחום. מסלול שקט ונעים, אני עוקפת כמה אנשים בדרך ואפילו 2 רוכבי אופניים שבאופן מוזר ולא ברור יורדים מהאופניים בכל עליה..מגיעה למעבר מים קטן ומנסה לעבור אותו מצד ימין…לא טוב…סתם בזבזתי דקה. עוברת לשמאל, מייצבת את עצמי מעט ואז מאחורי גבי מתייצב גבר לא צעיר (שלא לומר מבוגר מאד) שעקפתי קודם ומחליט מיד לעלות על האבן שמאחורי ובכך לגרום לחוסר יציבות שגרם לי להשקיע את כל הרגל במים…אוף…במקום לקחת צעד אחד אחורה הוא נשען עליי החצוף עד שאני מגיעה לסוף המעבר. נותנת גז וממשיכה. נילי בינתיים צמצמה את הפער ומודיעה לי שאמשיך הלאה, היא תסיים את היום הזה במקטע הנוכחי ושאמשיך לרוץ ולא אחכה לה. אני רצה, יש עליה גדולה לקראת גשר בנות יעקב …עולה לאט יחסית כי החום עולה לי לראש ובמישור מרביצה ספרינט קטן ומסיימת קטע ראשון. 32 דקות. כמה חם…

מגיעים לחוף חוקוק לנוח קצת. לאכול משהו. בכלל נושא ה"לאכול משהו" עובד פה חזק. ליאת הביאה עוגיות תמרים מהממות שהכינה בעצמה (טוב, זה רגיל אצלה ה"הכינותי") ואני טוחנת אתם בלי הכרה. מזל שיש המון, אחרת היו מסלקים אותי מהקבוצה על אכילת יתר.נחים קצת ,מחליפים חויות ואוכלים כמובן ולמרבה הפלא אני אפילו מצליחה להרדם לכמה דקות בתנוחה שבדרך כלל היתה מוציאה ממני קיטורים בלבד. אבל החום והעייפות עושים את שלהם.
משם אנחנו מגיעים לצימר.אין כמו מקלחת טובה להתאוששות ומחליפה לחליפה מספר שתיים לקראת המקטע הבא שלי. בינתיים מגיעים המלווים וחברי קבוצה נוספים. למרות שאני נטע זר בקבוצה אני מרגישה נח וכולם ממש נחמדים, אוירה נהדרת וצחוקים. אין ספק שהאוירה במירוץ כזה היא מרכיב קריטי ביותר.
ואוכל, אמרתי? כל הזמן מנשנשים, לאכול ממש לא בא לי אז אני ממשיכה בקו הבייגלה-עוגיות שלי. טוב, וגם אגוזים, שקדים ואבטיח.
קצת מלחיצים אותי המלויים עם רקורד אולטרה-מרתונים שלהם אבל הם מבטיחים להיות נחמדים ולא לרוץ מהר מדי. יש לי ברירה? חייבת להאמין להם

יוצאים למקטע השני שלי שיוצא מהושעיה, ממש סמוך לצימר שלנו. השעה בערך 21:00 בערב וחשוך לגמרי.וקר. ירידה של 20 מעלות מאז הצהריים. עוד לפני ההגעה לקו ההתחלה אני נופלת ופוצעת את ברך שמאל. זה קצת כואב אבל אדרנלין הוא סם מרפא וחוצמזה מבטיחים לי המלווים, עכשיו כבר לא תיפלי יותר…מחכים שהלית תגיע (רצה מספר 5) ומיד יוצאים לדרך. וואו, איזו חוויה. כולנו זוהרים בחושך. נותנים לי להוביל, להיות
ה"פייסרית". בהתחלה רצים בשקט אבל לאט לאט מתחילה הקשקשת..המסלול קליל בעיני ואני לא מרגישה קושי מיוחד מעבר לזהירות שאני נוקטת בשל החשכה..פתאם אחרי 6.8 נגמר לנו המסלול, יותר מקילומטר לפני המתוכנן בשל בעיות לוגיסטיות כאלו ואחרות. אני ממש מרגישה ש "גנבו" לי את המסלול מתחת לרגליים. אנחנו מחכים לליאת, רצה מספר 7 בתחנה בשמשית, שמתעכבת בשל אותן בעיות לוגיסטיות..הקור מתחיל לחלחל. כדי להגיע לנקודה הבאה מסתבר כי עליי ללכת כחצי קילומטר עד למיניבוס שיסיע אותי לזרזיר, לתחנה באה.בזרזיר מחכה לי הרכב עם רץ מחליף למקטע מזרזיר לאלוני אבא.אני מחליטה להצטרף אליו, כי מדובר במקטע של 4.5 ק"מ במסלול קל ויש לי עדיין אנרגיה עודפת מהמסלול הקודם שהתקצר לו.. עד ליציאה למסלול שותים תה חם כדי להפשיר קצת…לא ייאמן אבל יש בערך 10 מעלות בחוץ, אפילו קצת פחות. אני יוצאת למקטע הנוסף שלי. הוא קל ושקט. אלכס, קוני ושימרית שליוו אותי במקטע שלי, המשיכו לרוץ משמרית לזרזיר , מתעכבים קצרות בזרזיר ומדביקים אותנו. אני מרוצה מאד שהחלטתי על תוספת…המאמץ קטן והתמורה גדולה. נילי מחכה לנו באלוני אבא ומסיעה אותנו לצימר בהושעיה.
הצימר עובד בשיטת "המיטה החמה" ועד שאני מסיימת להתקלח מתפנה לי מקום ואני מצליחה להרדם ל 3 שעות. לוקסוס אמיתי ואני לא צינית.
בערך ב 6 מעירים אותי. התארגנות קצת ארוכה מהרגיל כי צריך לארוז ויוצאים לתחנה האחרונה שלי , לקישון. אלכס וקוני מלווים אותי. איזה כיף שאני לא רצה לבד. מסלול קליל, פחות יפה מהאחרים, אבל הריצה ביחד הופכת אותו לחויה.אני מתלוננת שאני מרגישה איטית מאד. הם מיד שולפים שעונים ומודיעים לי חגיגית שאנחנו בקצב מהיר…5.37..אז אני סותמת, כי יש רגעים שעדיף לשתוק. בערך ב 8:00 שאנחנו מסיימים ומגיעים לגבת, כבר ממש חם. אבל זהו…סיימנו. קוני מתבאס שהוא סגר "רק" 39 קילומטר. אני מציעה לו לעשות עוד חצי סיבוב, ככה בשביל הכיף..אלכס אחרי 50 פלוס קילומטר כבר עייף. באמת אלכס, כבר? (היתה איזו תלונה שלרוץ איתי את הסיומת זה לא היה רעיון טוב כל כך, כי אני רצה "מהר". נו שוין כמו שאומרים אצלנו הפולנים. אבל סיימנו בקצב ממוצע של 5.5 בערך…לא רע לריצת שטח, בטח לא שלישית במסע..)
אמרנו מסיימים? וואו. תחושה כיפית. אפשר להתעייף על באמת עכשיו.

מגבת, נקודת הסיום שלי, נוסעים לתמרת לנקודת הסיום של המירוץ ומצטרפים לקבוצה כדי לרוץ יחד את המטרים האחרונים. זהו, קו הסיום. יש מדליות. ויש מדבקה לאוטו. איזו חויה!

לסכם במלים ספורות- מודה לליאת ונילי ולכל חברי הקבוצה "ראן לייק נילי" שנתנו לי את ההזדמנות לחוות איתם מסע שכזה. היה לי לעונג…עד לעונג בא..

DSC_1146

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי

אתר "טלי שיאצו" עבר חידוש והיום הוא "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא" שנקרא "ספורטלי" ב"ספורטלי" תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: