4 שבועות של שיכרון חושים, האמנם?

4 דצמ

שבוע ראשון למרתון
שבוע ראשון למרתון כבר מרגיש שונה. פתאם זה כבר לא בחירה בין ריצה ביער או ריצת כביש וכן בא לי לא בא לי, ובא לי היום לאט ומחר מהר ותעזבו אותי בשקט. עוברים לדום, או הקשב, מה שתרצו. יש מרחקים, יש קצבים ויש מה שנקרא אימון איכות, מושג שעד כה נוכחתי אליו מסיפורים בלבד.בתוכנית המרתון יש אימון ריצה למרחק גדול (או נכון יותר לומר ההולך וגדל למימדים שכרגע נראים לי בלתי אפשריים) או מגוון עינויים הנקראים בשם העם אימוני עליות (אחד מיני סוגים רבים שיגיעו בהמשך…). אני רוצה שם, טלפון, אימייל ואת דף הפייסבוק של ממציא או ממציאת אימוני העליות! יש לי חשבון לסגור, כן! אני רוצה להבין למה זה היה טוב ההמצאה הזאת? למה? מה רע בלרוץ בשביל הכיף אהה? ושאף אחד לא יספר לי (אני לא אאמין במילא) שאימוני עליות זה כיף. זה לא! מה, לא מספיק שיש לנו "טופוגרפיה מאתגרת" פה במודיעין צריך גם אימוני עליות?

אני נשמעת מתלוננת, מודעת לעניין. משחררת קיטור גם מקובל. אבל אל תראו אותי ככה. אני שקדנית. ונחושה. ואת השבוע הראשון צלחתי בהצלחה ועמדתי ביעדים.

שבוע שני למרתון
שבוע שני מתחיל והיתרון באיבוד הראשוניות היא העובדה שאני יודעת מה מחכה לי. זה גם החסרון. אימוני עליות ביום רביעי מדירים שינה מעיני. עד יום רביעי אני זורמת בקלות. בעצם לא ממש. יום שלישי מתוכנן אימון כח. אני מרגישה שאין לי כח לכח ומחליטה לוותר לעצמי. בתור הדוברת של עצמי אני מסבירה שאני לא חשה ממש בטוב ולא כדאי לעשות אימון כי הגוף מאותת לי לנוח. הכצעקתה? לא יודעת. אבל אני מוותרת לעצמי ומחליטה שבעצם זה בסדר כי אני יכולה לדחות אותו ליום חמישי וככה במצפון קצת יותר שקט לוקחת לי יום מנוחה. יום רביעי מגיע. אימון עליות. על פניו, בתור תושבת מודיעין אני רגילה לעליות, אז מה הבעיה בעצם? ובכן, לא העליה עצמה. הבעיה היא המהירות הגבוהה שצריך לרוץ אותה. אני מחליטה שאם כבר אז כבר..אתן מה שאפשר. ALL OUT. לא מסתכלת על השעון. אני מסיימת 6 סיבובים כשסיבוב הששי אני כבר חוששת שאני הולכת לעצור באמצע. אין לי כוחות יותר. איכשהו, אני רואה את סוף העליה ומחליטה לסיים ויהי מה.מסיימת. אפילו בתוצאה מרשימה. שיפור של 13 שניות בממוצע לכל עליה של 380 מטר. אבל, אני מרגישה כמו תרנגולת שחוטה. ריצת 3 הק"מ לשחרור אכן משפרת את המצב מעט אבל במשך היום כולו אני חשה בעייפות של האימון. אין ברירה, אני חייבת לקטר קצת לחוה (חוה גרו ששמה יוזכר פה מפעם לפעם ,שבנתה לי את תוכנית האימון ומנהלת אותנו-את התוכנית ואותי ביד רמה). היא לא מבינה על מה אני מתלוננת. גם מספר הסיבובים עלה באחד וגם שיפרתי תוצאה ב 13 שניות לסיבוב. מה הבעיה בדיוק? טוב, פעם הבאה לוותר על ALL OUT ולשמור על הקצב שתכננו מלכתחילה.
מגיע יום חמישי. ריצת שחרור שאחריה אני מתכננת אימון כח. שוב אין לי כח לכח ואני מוותרת. אני לא מרגישה טוב עם עצמי אבל אימון העליות של יום לפני לא מתיר בי את האנרגיה הדרושה ואני מעדיפה לוותר על מנת להיות מוכנה למירוץ אייל בשבת.

במירוץ אייל אני צריכה לסגור 18 ק"מ..כלומר להוסיף 3 ק"מ על ה 15 שבמירוץ. אני מגיעה מוקדם מספיק עם חברה ומסיימת 2 ק"מ כ 10 דקות לפני תחילת המירוץ. אני מזכירה לעצמי שמדובר במירוץ מסוג C ולכן הקצב יכול להיות נח. אנחנו נעמדות די רחוק מקו הזינוק. טעות ענקית. חצי ק"מ ראשון אנחנו נעות בקצב צב ונתקלות ברגליים של אחרים. בהמשך זה מסתדר ואנחנו רצות בסבבה.מקשקשות כהרגלנו. המסלול לא מישורי לגמרי ויש קצת עליות וקצת ירידות. לא משהו שרץ במודיעין מתרגש ממנו במיוחד. מגיעים לעליה בקילומטר ה 12..אחרי 200 מטר אנחנו מבינות שזה אינו הכצעקתה..עליה..נו שוין.. עוד 3 ק"מ מסיימים, הנה קו הסיום כבר נראה באופק…ספרינט מטורף וזהו. יש! סיימנו. טוב, בעצם לא…אני צריכה לרוץ עוד קילומטר אחד לשחרור. כאילו כלום אבל קצת מעצבן כי אני רוצה כבר את המדליה וללכת קצת להסתובב בין האנשים. אבל אין ברירה…תוכנית זו תוכנית ואני חיילת ממושמעת הרי.
מסיימת, מצטלמת (נו מה? חייבים תמונה עם מדליה לא?) מעלה מייד לפייסבוק וממשיכה לרחבה המסודרת עבור הרצים המסיימים ובני משפחתם. קצת פטפטת וקשקשת, קצת אוכל לנשמה וזהו. המירוץ הסתיים. אפשר לנוח…עד ליום שני..

שבוע שלישי
זהו שבוע השיא .במילים אחרות, כל שלב בתוכנית נמשך 4 שבועות. השבוע הרביעי הוא שבוע הורדת העומסים והשבוע השלישי הוא שבוע השיא באותם 4 שבועות. הגעתי מוכנה לקרב! ידעתי שקל לא יהיה וקשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים….התחלתי ברגוע. ריצה קלה בשני. אימון כח בשלישי. רביעי- עליות, נו מה? רציתי מרתון? אם התשובה היא כן, אז אין ברירה… ספרינטים בעליות שמספרן הולך ועולה…וגם אורכן הולך ועולה…עד האינטרוולים..לראות כוכבים? אכן, לא מהסוג הרומנטי. הצ'ופר (יש דבר כזה) הוא הקושי שנעשה נסבל יותר עם עליית רמת הקושי, איכשהו. לכו תבינו עליות… אהה…ותחושת הנצחון שהצלחתי, כמובן. וחוצמזה אני נותנת לעצמי מחמאות (אם אין אני לי מי לי?)- ליאת כל הכבוד לך, את נמרה, אוכלת עליות . סיימתי בקצב 5.19 בממוצע, כ- 8 שניות מהר יותר מהיעד. והייתי על גג העולם. ובערב עוד עשיתי פילאטיס.
יום חמישי כיוונתי שעון ל 6:30 בבוקר כדי לצאת לריצת שחרור. הטלפון צלצל וכל מה שרציתי באותו רגע זה לזרוק אותו מעבר לחלון. מזל שהחלון שלי זה ויטרינה למרפסת שלי. המשכתי לישון. יום חמישי יש לי פטור מהכנת הילדים בבוקר וכך באיחור אופנתי קמתי ב 7:30. מודה שעברה בי מחשבת חטא של ויתור. מה יקרה אם אוותר? אבל לא, אמרתי לעצמי. כבר עכשיו לוותר? התעשתתי. יצאתי לרוץ ב 8:30 בבוקר. אחרי קילומטר אחד של כבדות התחלתי לזרום.רצתי בכיף, בקצב יפה וסיימתי את 10 הקילומטרים שלי.
במהלךהיום אני מבינה שאין לי שותפים לריצה בששי. אני הולכת לרוץ לבד 20 ק"מ. פעם ראשונה שאני הולכת לרוץ מרחק כזה לבד. פעם ראשונה שאני עומדת לחצות את קו 50 הק"מ של נפח שבועי. פעם ראשונה שאני מתחילה להבין, למרות שאני רק בתחילתו של מסע שאני יכולה. זה לא יהיה קל. זה ידרוש הקרבה. ויהיו פעמים שיבוא לי להגיד לעצור את הרכבת, אני יורדת.. אבל ככל שזה תלוי בי, אני לגמרי שם.
זה גורם לי להתרגשות.. מודה. קצת מדיר שינה מעיני ההכרה הזאת. זר אולי לא יבין זאת ואולי כן.
מרתון.
42.2 ק"מ
אני?
עולות בי מחשבות. למה בכלל? דרך לא פשוטה. סטטיסטיקה גבוהה של פציעות. שרירים תפוסים (עוד לא, טפו טפו טפו). קימה בשעות לא קונבנצינליות. התחרות התמידית עם עצמך ועם אחרים. קושי.
אז זהו..שכל זה בטל בששים לאושר שגורמת לי הריצה. לתחושת ה" אני יכולה" שלא חוויתי בשום סוג ספורט אחר.לחויית התחרות עם אדרנלין מטורף. להכרות עם אנשים נפלאים שאולי לעולם לא הייתי פוגשת. ליכולת לנצח את עצמי בכל פעם מחדש. להבין מה זה חוזק מנטלי. מה זו נחישות. למדתי על עצמי המון , גם דרך עיניים של אחרים..ועוד אלמד.
אושר
אני מתעוררת ביום ששי לפני שהשעון טלפון מצלצל. נוסעת לנקודת ההתחלה שלי ובדרך חווה את הזריחה.. 20 ק"מ. רצה בכיף. אחד על אחד עם עצמי. מרגישה מצויין. בניתי את המסלול כך שדרך ההלוך רצופה בעליות..ודרך החזור רצופה בירידות. אחרי 15 קמ אני מבינה שאני בסדר. רצה בקצב טוב בהרבה ממה שהתכוונתי. מגיעה לעליה הקטנה שבסוף המסלול. רצה אותה מהר ומיד אחריה השעון מראה 20 ק"מ. זהו סיימתי. היה נהדר, הכל טוב. והקצב…כנראה שאני סותמת את הפה אני רצה לא רע. מה חשוב הקצב אני אומרת לעצמי? לא חשוב אבל השיפור שחוויתי ביכולת משמעותי עבורי. וזהו. לחצי המרתון בעמק המעיינות בעוד שבועיים אני מוכנה. אושר. כיף גדול!
ככה לפני שאני מזדכה על בגדי הספורט לקראת סוף השבוע אני משתפת את חוה בתוצאה.כמו ילדה קטנה אני צריכה חיזוקים. טוב, "להיות זנב לאריות" שייך לפוסט אחר, אבל לא פשוט להיות תמיד בסוף השיירה ופתאם לאחר 3 שבועות של אימונים ועבודה נכונה אני כבר לא ממש זנב. אני מקבלת את החיזוקים ואת העידוד שאני צריכה כמו גם את העובדה שחצי מרתון בפחות משעתיים הוא ממש אפשרי. אני צריכה זמן לעכל את זה. מה שלא יהיה, זה מה שהייתי צריכה כנראה לשמוע בסופו של שבוע או בסופם של 3 שבועות כאלה. לא משנה מה התוצאה שתהיה, האמונה (האמיתית) ביכולת שלי היא החשובה.

שבוע רביעי
כמה חיכיתי לשבוע הורדת העומסים (3 שבועות בדיוק למען האמת) והנה הוא הגיע. שבוע האימונים הקל ביותר שיהיה לי עד הטייפר, עד תקופת השיא. בעוונותיי או בתמימותי אני מצפה שהכל יילך בקלות, בעיקר אימוני העליות שהפכו לסיוט המתמשך שלי. יום ראשון אימון כח בבוקר (אני מגיעה ואומרת לאחת המדריכות שאין לי כח. היא אומרת שזה רגיל אצלי ועם או בלי כח שתינו יודעות שאני אסיים את האימון. היא צודקת. כזאת אני).במהלך היום אני חושבת על החברים במרתון פירנצה. מחכה כבר לראות תמונות ולשמוע שהכל בסדר.כשזה קורה אני נרגעת. בערב שומעת מהם כמה היה קשה וסיפורי זוועה כאלו ואחרים שבא לי לפרוש. אם להם היה קשה, מה אני אגיד? מחשבות…
בערב אימון במסגרת קורס המדריכים לריצות ארוכות. אימון פארטלק במהירויות משתנות. אני יודעת מה הקצבים שלי אבל איכשהו האצטדיון והמישור עושים לי טוב ואני רצה בקצב מהיר ביותר. למחרת שאני מעלה את התוצאות לאתר אני קצת בשוק. נראה לי השעון זייף, זה לא הקצבים שלי בכלל, אולי יש טעות? חוה מסבירה לי בפעם המי יודע כמה שאני יותר טובה ממה שאני חושבת.אני בפעם המי יודע כמה לא מאמינה. אולי זה מקרה? מזל?
ביום שני ריצת שחרור רגועה לבד, שלישי שוב אימון כח ורביעי עליות. הפעם אני לבד. אני מנחמת את עצמי שמדובר ב 4 עליות בלבד וזה כלום. גומרים הולכים.. אני מתייצבת בתחילת המסלול עם הזריחה, מראה יפה ליום קצת עצוב, אחרי שאריק איינשטיין הלך לעולמו ביום האתמול. מתחילה כרגיל בריצה קלה לאורך 3 קמ ואז..מתחילה את האימון האמיתי. אחרי 2 עליות אני רואה שחור בעיניים, איזה זריחה ואיזה נעליים,. ככה אני אמורה להרגיש? זה לא אמור להיות לי קל? אז זהו שלא.מסיימת 4 עליות לבד. היה לי קשה. רק המחשבה על 8 בשבוע שאחרי מלחיצה אותי. אז אולי אני אפסיק לחשוב אני אומרת לעצמי.אולי נוריד קצב. ואולי נרד מסיפור המרתון הזה בכלל? די, זה קשה. והעליות האלה הורסות לי את הבריאות (אבל משפרות קצב ויכולת הממזרות האלה כמו ששום אימון אחר לא עושה).. פילאטיס בערב וכך אני זוכה ליום מנוחה נוסף בחמישי.
בששי יוצאים ל 14 קילומטר (אני לפחות) , יוצאים כי הפעם אנחנו בהרכב נאה. הולך לי טוב ומשפרת (שוב) קצב. אני מסבירה לעצמי שזה לא מדד לכלום, כי רצתי רק 14 הפעם.
חוזרת הביתה, מסכמת מספרים ומעלה נתונים שולחת כרגיל לחוה. היא, כרגיל, מזכירה לי שזו תוצאה טובה מאד ומדגישה שוב ושוב שחצי מרתון בשבוע הבא אני יכולה לרוץ בפחות משעתיים (במרץ עשיתי 2:08 , שיפור קיצוני משהו). אני כרגיל מבטיחה לחשוב. לחשוב זה אומר לחשב חישובים ולבדוק קצבים שנראים לי מהירים מדיי בשבילי. יש לי עוד שבוע "לישון" על זה.
זהו. הסתיימו להם 4 השבועות הראשונים של התוכנית. בסיס 1 אם תרצו. 4 השבועות הקלים ביותר אם תרצו.

תזכירו לי למה מרתון? אהה קו הסיום וזה..שער הניצחון…כאלו…
PhotoGrid_1385814180523

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי

אתר "טלי שיאצו" עבר חידוש והיום הוא "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא" שנקרא "ספורטלי" ב"ספורטלי" תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: