מחלה ושמה "טפשת מרתון"

6 אפר

ביום רביעי בבוקר, קצת פחות מיממה לפני הטיסה לפריז אני מבטיחה לעצמי שהפעם, רק הפעם, המזוודה תהיה מוכנה ומסודרת לא יאוחר מהשעה 19:00 בערב. אז הבטחתי..הבטחות נועדו כדי שנוכל להפר אותם, לא?
אני יוצאת לאימון טמפו קצר כדי לחוש את קצב המרתון שלי.זה לא הקצב הטבעי שלי ולכן אני חייבת להיות מרוכזת בריצה ולהביט בשעון מדי פעם, להאיט/להאיץ בהתאמה כדי להגיע לממוצע הנדרש. אני מנסה להבין כמה קשה לי הריצה בקצב הזה בכלל ולמרתון בפרט. אז אני מנסה…עם סיכויים קשים להצליח. הרי כולם אומרים שבמירוץ הכל אחרת ואני יודעת, אם כי קשה לי להודות בזה לפעמים, שזה נכון. אני עדיין זוכרת היטב את שני המירוצים האחרונים שלי שרצתי בהם בקצבים שהפתיעו אפילו אותי. אז במקרה הזה אני רוצה להיות מופתעת שוב.לטובה כמובן.
קצת לפני המשך הסידורים אני מחליטה לפרסם את טקסט התודות שלי בפייסבוק (אפשר לקרוא אותו כאן).טקסט שעבדתי עליו הרבה זמן ועבר שכתובים אינסופיים עד לתוצאה שהשביעה את רצוני. זהו פרסום מאד מרגש עבורי וחשוב לי להודות לכל האנשים שליווי אותי במסע שלי למרתון. למשפחה שלי שתמכה עודדה ומהווה את הבסיס להכל, לחוה גרו שבלעדיה אין סיכוי שהייתי מגיעה למעמד הזה בכלל ולחברים שבדרך. זה קצת משחרר אותי וקצת לא. תמיד אחרי פרסום מרגש אני סקרנית איך יגיבו האנשים ולכן אני לא יכולה לשגר ולשכוח. זה משאיר אותי במתח מסויים.
בהמשך שיחה עם חוה. מחד, ברור לי כיצד עליי להתנהל במירוץ אבל מאידך אופפת אותי איזושהי תחושת חוסר ביטחון ואני צריכה כנראה עידוד מ"אחת שיודעת" את מה שעברתי בחודשי האימונים האחרונים ובכלל היא יודעת על איזה נקודות ללחוץ כדי לנטוע בי את תחושת הביטחון. כן, אני מוכנה.לא פספסתי כמעט אימונים. עבדתי בקצבים הנכונים. זה באמת מגיע לי להצליח ואין סיבה שלא. נכון, זה לא יהיה קל. מהנוף במירוץ אני אהנה בהזדמנות אחרת.החל מהק"מ ה 35 יהיה לי כנראה קשה, כמו לכל השאר מסביב…(וזה בדיעבד אכן היה נכון..איכשהו המסכנות על פני האנשים עודדה אותי שאני לא לבד והעלתה חיוך על פניי).
עוד טלפונים, עבודה, משפחה. ב 19:00 אני עדיין בשיחת ועידה שהתארכה לה. הייתי יכולה להשתמש בזה כתירוץ אבל אם אני מסתכלת לעצמי בלבן של העיניים (אני יודעת שזה בלתי אפשרי, אבל נגיד ש…) אני יודעת שאני פשוט מקרה אבוד. אני נולדתי לסדר מזוודות בדקה התשעים ותשע. עם סיום השיחה אני עסוקה במליון ואחד דברים שאינם קשורים לאריזה. ארוחת ערב, טלפונים, כמה מיילים של הרגע האחרון וגם גיחה קצרה לאסוף את הגרמין של איילת.שיהיה עוד גרמין לגיבוי למקרה ששלי יפתח בשביתה איטלקית כמו שקרה הבוקר. גם לשעוני גרמין יש חיים משלהם ובלי הגרמין אני חצי בנאדם..
רק ב 22:30 בלילה אני ארוזה פחות או יותר. אודי כבר ישן ואני לא מפריעה לו כי הוא התנדב לקחת אותי לשדה התעופה. בתי הבכורה באה להפרד ממני ומיד מתחילה לבכות . רגשנית כמו אמא שלה (אותי לפסיכולוג). בכל זאת עד שאני מגיעה למצב מאוזן כבר חצות. בחישוב גס נותרו לי כשעתיים לישון.אני מנסה לישון אבל ההתרגשות הזו מפריעה לי (ממה אני מתרגשת? כולו טיסה לפריז…) ואני מכלה את זמני בפטפוט עם עוד ציפורי לילה כמוני. שעה אחרי אני חשה בעייפות ונרדמת לשעה.
אודי מתעורר יחד איתי.נראה לי שאפילו הוא מתרגש קצת. הוא עוזר לי בארגונים האחרונים (שרוטה שכמוני..אני צריכה להעביר סמרטוט,לנקות פירורים שעל השיש ולהכניס כביסה למכונה..) ויוצאים לדרך. מגיעים לשדה קצת אחרי 3:00 לפנות בוקר.אני נפרדת מאודי ואני יודעת שהוא מתרגש. הוא מבקש ממני להיות קשובה,לשמור על עצמי וברגעים הקשים לזכור שהם איתי,גם אם לא פיזית.
בשדה התעופה, אחרי צ׳ק אין מהיר למדיי אני פוגשת בענבר לראשונה. היא תהיה שותפתי לחדר לימים הבאים.
עליה למטוס. העייפות מכריעה אפילו את ההתרגשות. בתור אחת שלא ישנה בטיסות דוט קום (אלא עם כדורי שינה וגם זה לא תמיד) אני מוצאת את עצמי מתעוררת לכל רחשי חלוקת ארוחת בבוקר במטוס לאחר שעבר איזשהו זמן. אני נרדמת שוב ומתעוררת חצי שעה לפני הנחיתה.
הנחיתה בפריז וההגעה למלון מתרחשות במהירות. אני אמנם עייפה אבל אין סיכוי שאני מוותרת על סיבוב בעיר וחוצמזה האקספו מחכה לנו. את החוויות מהעיר נחסוך פה כי הרי לא מדובר בטיול שנתי או חופשה של אנשים שפויים. רק אציין שלאחר ארוחת צהריים קלילה נסענו לאקספו. קבלת הערכה עם המספר הינה בהחלט רגע מרגש וסימן ברור שעוד מעט זה קורה. 47443. זה המספר שילווה אותי. רק מספר וצ׳יפ קטן עם כל כך הרבה משמעות..
בששי אנחנו ממשיכות להסתובב בעיר.וכן,לדאוג לאאוטפיט שלי למירוץ.העיקר הקנקן אני אומרת..
בלילה בין ששי לשבת אני בקושי ישנה, מה שלא מפריע לי לקום בבוקר ל Breakfast Run . ריצת 5 ק"מ שמתחילה כמה מאות מטרים משער הניצחון ומסתיימת במגדל אייפל. כולנו רצים עם חולצות ודגלי המדינה. הזדמנות לפגוש רצים שעד כה היו וירטואלים בשבילי ועכשיו כבר לא. זה הזמן להודות לטבע שברא אותי עם שיער בולט . עליי מוטל התפקיד של להראות. לזהות אותי מסתבר, זה די קל.
הריצה מסתיימת מהר.כולנו מצטלמים,אוכלים ושותים לא בהכרח בסדר הזה וממשיכים ליומנו. מחר הדבר האמיתי. היום זה היה רק שימון צירים.
ענבר ואני ממשיכות לטייל קצת, אבל אחה"צ מתחילות להוריד הילוך. לפני ארוחת הערב האאוטפיט שלי כולל ה-כ-ל מוכן. כשאנחנו חוזרות מהמסעדה זה כבר ערב והגיע הזמן להתקפל. מחר מרתון, איכשהו זה הגיע..ואיך היה? מוזמנים לקרוא את "המרתון הראשון שלי".
10246780_10202647033269918_1384132616_n

מודעות פרסומת

תגובה אחת to “מחלה ושמה "טפשת מרתון"”

Trackbacks/Pingbacks

  1. המרתון הראשון שלי | לאן את רצה? - 17 באפריל 2014

    […] אחרת! את חווית היום שלמחרת אפשר וגם קצת לפני אפשר לקרוא כאן. בערב, אני כל כך עייפה שלמרבה ההפתעה אני מצליחה אפילו […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי | צילום אירועי ספורט וקידום עסקים

ספורטלי - "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא", בספורטלי תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: