המרתון הראשון שלי

17 אפר

יש משהו בראשוניות שהוא תמיד מרגש יותר, מסקרן יותר ומפחיד יותר.המסע אל הלא-נודע.במקרה הנ”ל,מסע של 42.2 ק"מ שיסתיים, כך קיוויתי, בחיוך גדול ובחולצה של Finisher.
ששי בערב.לאחר יומיים של שיטוט בעיר האורות בצורה לא מעייפת מדי,אני מרגישה איך השינה בורחת לי. אני מרגישה את הלב פועם בחוזקה ואנדרלמוסיה שלמה של שברי משפטים שאמרו לי מהדהדים לי בראש בעוצמה גדולה.
"המרתון בכיס שלך, התאמנת ותצליחי"
"אם את חושבת שיהיה לך כיף- אז תשכחי מזה. את הולכת להקיז הרבה דם"
"המטרה שלך שאפתנית מדי. מרתון ראשון צריך רק לסיים"
"יהיה לך מרתון מדהים.את מוכנה"
"תשכחי מכל התוכניות שלך. למרתון חוקים משלו"
ועוד ועוד. אני אומרת לעצמי שלכל אחד יש את החויה אישית שלו והיא לא בהכרח תהיה תואמת את החויה שלי ומה זה משנה בכלל מה אחרים חושבים? אני מזכירה לעצמי שגם בהריון הראשון סיפרו לי סיפורי אלף לילה ולילה על הריונות ולידות איומות ונוראות ולי היתה חוויה מדהימה. אז אולי באמת אני צריכה להאמין בעצמי. להקשיב לקולות החיוביים.אצלי זה יהיה אחרת!
את חווית היום שלמחרת וגם קצת לפני אפשר לקרוא כאן. בערב, אני כל כך עייפה שלמרבה ההפתעה אני מצליחה אפילו להרדם לכמה שעות. ב 5:00 בבוקר אני מתעוררת. עדיין חשוך בחוץ ואופפת אותי מין תחושה מוזרה של אופוריה מהולה בפחד.אני פתאם חשה שברך שמאל כואבת וגם הירך האחורית בצד ימין. אני מזכירה לעצמי שזה לא אמיתי.רצתי אתמול ושום דבר לא כאב. זה רק הפחד הזה שמנסה לכרסם בי כל חלקה טובה ואני לא אתן לו. טלפון מהבית מחזק אותי לקראת היציאה אל הלא נודע.
אני יוצאת לדרך עם ענבר, שותפתי לחדר ולבילויים בפריז. אחרי מטרים ספורים של הליכה אנחנו רואות את שער הזינוק במרכזו של השאנז אליזה. השדרות מלאים ברצים שכמונו, צועדים/רצים לעבר שער הניצחון ומשם למתחם שמירת החפצים. אני חשה אטימות מסויימת לנעשה.ככה אני אמורה להרגיש? אני מנחמת את עצמי שלפחות אני לא משותקת מפחד וחוצמזה אין צריך או אמור פה. לדרבי חוקים משלו…
במתחם שמירת החפצים אני נפרדת מענבר. אני נפרדת גם מכל חפציי האישים ונשארת רק עם חגורת הג'לים. אני חשה עירומה ממש ומאד בודדה. אני מנסה להבין אין הגעתי למצב הזה שאני לבד ולא פוגשת ולו פרצוף מוכר אחד. אני? דוקא אני? אני מזכירה לעצמי שזה לא באמת חשוב, כי הרי אני רצה לבד, מתחרה מול עצמי. אני חזקה מנטלית ופיזית. התכוננתי היטב וכל מה שאני מרגישה הוא פשוט צורה מסויימת של התרגשות ומתח וזה יעבור אחרי ההזנקה.
אני מגיעה בהדרגה לאזור הסטרילי. צפוף מאד שם. אני מחליטה לוותר על השירותים שלפני כי התור נראה לי לא אנושי בעליל (ולמרבה המזל, אפילו על זה התאמנתי.הכל בראש לא?). אני מאתרת את הפייסר (מכתיב הקצב) של 4 שעות ושואלת על אסטרטגיית הריצה שלו. היא נראית לי מתאימה ולכן אני שומרת על קשר עין קבוע איתו.
זמן ההמתנה באזור הסטרילי נראה כמו נצח. כאילו השעון עמד מלכת. בא לי לבכות פתאם "מה חשבת לעצמך?" אני אומרת לעצמי " כל המסע שעברת שווה את זה בכלל?". אני מודה שיש רגעים שבא לי לברוח, אבל אני יודעת שאני לא אסלח לעצמי על זה אחר כך ומכריחה את עצמי להרגע. ממש מתסכל אותי לראות אנשים סביב שחלקם מאושרים כאילו הם יוצאים לשיט תענוגות בקריבים.הם עושים את עצמם או שאני הדפוקה פה?
איכשהו הזמן עובר ואנחנו מתקדמים לקו הזינוק. אני מזכירה לעצמי שאני בסדר. אני יודעת איך לנהל את המסע הזה. אני ארוץ אחרי הפייסר.אני אכבד את המרחק והוא ייכבד אותי. שריקה. יוצאים לדרך.
הפייסר מתחיל מהר מהמצופה. אני כמעט 10 שניות מעל הקצב שלי. אני אומרת לעצמי שזה מהר מדי אבל אני חייבת לסמוך עליו שהוא יודע מה הוא עושה. אחרי 5 ק"מ הוא מאט באופן מאד משמעותי כדי לאפשר לאנשים לעצור בתחנות השתיה. אני לוקחת בקבוק מים ומאיצה.. הפייסר רק קצת לפניי אבל כדי לשמור איתו על קשר עין קבוע אני נאלצת לעקוף מימין ומשמאל, מה שמאריך לי את המסלול כמובן.
חצינו את קו ה-10 ק"מ. שוב האטה משמעותית. אני לא עוצרת בתחנת המים כי יש לי עוד מים בבקבוק. אני מרגישה שלמרות הקצבים המהירים מדיי, 10 הק"מ הראשונים עברו די בקלות כמעט בלי שארגיש ואני מרגישה מצויין, כצפוי יש לומר. הגרמין מראה שהממוצע הכללי הוא קצב המרתון שלי. יותר מזה אני לא יכולה לבקש..
עוד 10 ק"מ עוברים בסדר גמור. לאט לאט מתקרבים לקו החצי. שום דבר מיוחד לספר עליו מעבר לכך שבאמת אלפי אנשים עומדים לאורך המסלול ומעודדים. וצפוף, אפילו מאד.
מגיעים לקילומטר ה-25. אני לא עוצרת כדי לקחת בקבוק שתיה כי הקודם שלקחתי כמעט מלא.ב-2 הק"מ הבאים אני פתאם מאד צמאה וגם חם לי ומסיימת באופן שמפתיע גם אותי את יתרת המים שבבקבוק.אני מרגישה שחולשה משתלטת עליי ושאני צמאה מאד.הכניסה למנהרה לא משפרת את המצב ואני מבינה שאין לי סיכוי להגיע לקו ה-30 אם אני לא שותה. אני נאלצת להיות קבצנית ולבקש מרצים עם בקבוק מים בידם לשתות קצת. כולם נענים בשמחה, אבל אני עדיין צמאה בטירוף. לקראת נקודת ה-30 ק"מ אני רואה את השילוט של המים ומגבירה מהירות. הפייסר הרבה לפניי ואני פתאם מבינה שהרומן ביני לבין הפייסר נגמר.אני עוצרת לשתות ומסיימת 2 בקבוקי מים מלאים. אני לוקחת כמה פלחי תפוז (ופתאם מבינה למה הם שם בכלל. עד לאותה נקודה זה נראה היה לי ממש טפשי שיש אוכל בנקודות הרענון), לוקחת בקבוק לדרך וממשיכה לרוץ. חוצה את נקודת ה-30 ק"מ ומבינה שכל מה שאמרו לי נכון. המרתון מתחיל אחרי 30 ק"מ. אני גם מבינה שאני הולכת לאכזב את עצמי, את חוה (המאמנת) ואולי עוד כמה אנשים. אין לי שום סיכוי להדביק את הפער לאחר שעצרתי לשתות.אין לי סיכוי לסיים את המרתון ב 4 שעות. זה מרגיש כמו זכוכית שמתנפצת בפנים.
בקילומטר ה-33 אני שוב ללא מים. אני מזועזעת מקצב הריצה שלי אבל יחד עם זאת אני מבינה שאין מנוס מלעצור שוב בק"מ ה 35 כדי לשתות. אני מקללת בדרך את מארגני המירוץ על כך שאין נקודות מים כל 3 ק"מ. אני מקללת את כל העולם ואשתו. אני כועסת על עצמי "מה חשבת לעצמך בכלל? מרתון רצית? הנה לך". רואה את מאות הרצים שהולכים ואת אלה שעצרו בדרך ואת האמבולנסים שמדי פעם חוצים ומבינה שככה אני לא רוצה. עבדתי כל כך קשה כדי להגיע לפה ומה שלא יהיה אני חייבת לסיים וזה חייב להיות בריצה עד לשער הסיום.
בק"מ ה-35 אני עוצרת שוב לאותו ריטואל בדיוק של 2 בקבוקי שתיה וכמה פלחי תפוז. העצירה הזאת היא קריטית להמשך המירוץ שלי. אני מתאוששת וממשיכה בריצה. כל קילומטר פה מושג בדם. אני מנסה להעלות בראשי את כל סיפורי הניצחון שלי,את המשפחה שלי שחיכתה לי בסוף המסכמת, את העובדה שיש לי משפחה וחברים שעוקבים אחריי באונליין ומחזיקים לי אצבעות ואת העובדה שלכולם קשה עכשיו, לא רק לי, אבל לא מצליחה להתרכז בשום מחשבה לאורך זמן. ההבנה שזמן המטרה שלי לא יושג ושהפייסר נעלם כבר מזמן מעיניי משתלטים על כל חלקה טובה. אני מאוכזבת מעצמי שלא עמדתי בקצב שרציתי. אולי באמת אנשים צדקו, הייתי יומרנית מדי, אבל יחד עם זאת אני מבינה שעדיף לאט יותר מכלום. אני מחליטה להתרכז במטרה אחת בלבד. שער הסיום ותו לא.
המרתון צפוף לכל אורכו. גם בקילומטרים האחרונים. אני מפלסת את דרכי עם כמה שפחות זגזוגים. בקילומטר ה- 39 אני מתחילה להבין שזה אוטוטו נגמר. וכן, אני אסיים את זה. איכשהו תחושת ההפסד נעלמת ומתחלפת באנרגיה חדשה וחיובית שמאפשרת לי אפילו להאיץ מעט. בקילומטר ה- 40 אני אומרת לעצמי שכן, כל רגע באימונים, כל הקשיים וכל האתגרים היו שווים את החויה הזו של 2.2 הקילומטרים האחרונים. בקילומטר ה-42 רואים כבר את שער הסיום. אני מבינה שזהו. זה תיכף נגמר. וכן, למרות הכל ואף על פי כן אני מסיימת. אני מחייכת חיוך גדול ומרימה את הידיים למעלה (יש שם צלמים ואין סיכוי שיתפסו אותי לא מחייכת). אני לא מדדה ולא כפופה ולא מסכנה. אני חוצה את שער הסיום זקופה, מחייכת וגאה. 42.2 קילומטר רשמיים ועוד 400 מטר זגזוגים. עשיתי את זה!

אחרי האופוריה ו"אני לא מאמינה שעשיתי את זה" אני חשה ברעב.רעב שאני לא מכירה אצלי. אני ניגשת לשולחנות ואוכלת מכל הבא ליד, פשוטו כמשמעו. אני פשוט נצמדת לשולחן ואוכלת בשתי ידיים. זו תחושה מוזרה,אבל אני לא נלחמת בה ולא שופטת את עצמי על העובדה שאני מרגישה כמו חזירה. אחרי כמה מנות פרי, 2 בקבוקי מים ומשקה איזוטוני אני מרגישה אחרת לגמרי. שבו אליי כוחותיי ואני מתקדמת לעבר עמדת חלוקת החולצות והמדליות. כמה סמליות יש בקבלת חולצת ה Finisher והמדליה…
פתאם מאד קר לי, לא שזה מפתיע…אני לובשת בגאוה את כיסוי הניילון של המרתון והולכת לקחת את חפציי האישיים. דבר ראשון טלפון הביתה. אני מתקשרת בידיים רועדות ואחרי ה"הלו" הראשון אני פשוט בוכה (מזל שהזהרתי אותם מראש).פורקן, התרגשות, געגועים…הכל ביחד. אני מבשרת להם שסיימתי. הכל בסדר. כואבות לי הרגליים אבל מעבר לכך הכל כשורה. הם צועקים לי שעקבו אחריי באפליקציה ו "מרתון מרתון מרתון, אמא סיימה מרתון" ואני כמובן בוכה עוד יותר, אבל זה בכי טוב, משחרר, מאושר ועם סיום השיחה אני מרגישה שלמה יותר. בהמשך אני מתחברת לעולם (כלומר המודם הסוללרי נכנס לעבודה) ומגלה שיש לי קרוב ל 100 הודעות.. אני אומרת לעצמי שעשיתי כנראה משהו ממש טוב אם זה מגיע לי..אחרי שאני מדווחת גם לאמא שלי שהכל בסדר ("מה זה משנה כמה זמן? העיקר שסיימת ואת בסדר") אני מתקשרת לחוה." כן סיימתי ממש לפני חצי שעה. את לא רוצה לדעת בכמה זמן" היא דוקא רוצה (כמה מפתיע). איכשהו, גם אם היא מאוכזבת אני לא מצליחה לשמוע את זה ממנה .אולי בגלל שאני מספרת לה בקצרה על הפייסר שהיה מהיר מדי, על הצמא והרעב שלי..על פניו היא נשמעת מרוצה מאד מהתוצאה ביחס למה שקרה במרתון.וחוצמזה סיימתי מתחת ליעד הרשמי שלי עד לפני חודשיים בערך, אז הכל מצויין.

אז סיימתי מרתון ראשון (ובזהירות אני אומרת, כנראה גם לא אחרון). 4.13 שעות. מרוצה או לא, זה מה יש. בדיעבד זה מרגיש כאילו יכולתי יותר, אבל אם אני אהיה כנה עם עצמי, אז, ב- 10 הקילומטרים האחרונים חשתי שאני נותנת הכל .חוכמת הבדיעבד..היא בדיעבד. סיימתי 42.2 ק״מ זקופה ומחייכת באחת מהערים היפות באירופה. וכן, למרות הכל ואף על פי כן, אני מאושרת.וגם מרתוניסטית. בסדר הזה בדיוק.

IMG-20140408-WA0016

מודעות פרסומת

2 תגובות to “המרתון הראשון שלי”

  1. אורי אלבר 23 באפריל 2014 בשעה 21:10 #

    ליאת, פוףףף, איזו התרגשות. באמת מקנא בך על חווית הפעם הראשונה.
    מצד אחד, כאשר נשברת לך ציפורן ברגל, מעניין תסבתא שך שלאנשים יש בעיות גדולות יותר, מצד שני, זה הישג אדיר!!!. מה שהכי נהניתי לכל אורך הדרך זה מהיכולת שלך לחוות ( ולהעביר) ולהתרגש ובאמת להנות ( ולהתענות לעיתים…)מכל תוכנית האימון. אני אישית, באמת רואה בספורט בכלל ובריצה בפרט דרך חיים, ואין ספק שצריך מטרה מוגדרת ואטרקטיבית לשמר מוטיבציה , אבל אנשים נוטים ל"שכוח" ונכנסים לאטרף תחרותי ומאבדים פרופרציות. ( כולנו תחרותיים ושרוטים משהו, אבל כנראה שהכל יחסי…).
    ובקיצור, מצד אחד, ממש מבין גם את התסכול והשאיפה לתת בראש בתוצאה, וגם אני חוויתי בדיוק אותו תסכול, אבל עם הזמן הבנתי שאני טמבל גדול ושההישג נפלא ושיש דברים יותר משמעותיים לדאוג בגללם…
    אז באמת מסיר את הכובע גם על הריצה וגם על הכתיבה!! ( וכמובן שלחווה גרו התותחית מגיע שאפו ענקו!) אז יאללה למטרה באה…

    • gingeta 23 באפריל 2014 בשעה 21:53 #

      אורי…תודה!
      מי כמוך יודע ומבין..אנשים שלא רצים בכלל לא מבינים מה העניין הזה של זמן..3:30 או 4 למי זה כבר משנה?..לנו כן. אבל הדרך חשובה לא פחות. ואיכשהו יש הנאה לא ברורה באימונים הסזיפים של המרתון..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי

אתר "טלי שיאצו" עבר חידוש והיום הוא "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא" שנקרא "ספורטלי" ב"ספורטלי" תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: