שנה בדיוק חלפה מאז ריצות ההכנה למירוץ תנך תשח 2013. כל ריצה כללה 2 מקטעים שסך אורכם היה בין 15-20 ק"מ.בדיוק כמו בשנה זו.
התחושות והחויה של אז עדיין חקוקות בזכרוני.הרגשתי איטית ואולי אפילו לא ראויה להשתתף בריצות ההכנה האלה.אם בגלל שלא צברתי מספיק קילומטרים ברגליים ו/או העובדה שרצתי בקושי שנה ואם בגלל שתמיד הייתי במאסף, בין אחרוני המגיעים.
למעט פעם אחת, תמיד בחרתי במקטע אחד, גם שסך המרחק היה סביר ליכולתיי דאז (כבר הייתי אחרי תחרות של חצי מרתון ובאופן תיאורטי לא היתה מניעה לרוץ 2 מקטעים).
לאחר מספר שבועות ,החלטתי לראשונה לרוץ 2 מקטעים. זה היה אחרי תקופה ארוכה יחסית שבה לא עברתי את ה 12 ק"מ לריצה בודדת ואחרי שינוי גדול בתזונה שלי.
הריצה הזו היתה סבל צרוף כמעט למין ההתחלה. לאחר ק"מ אחד רצתי לבד, כל חברי הקבוצה איתה הגעתי לריצה הגבירו מהירות והשאירו לי אבק.הרגשתי שנטשו אותי על המסלול והעדיפו להצטרף למישהי מהירה על חשבון החברות בינינו (זה הרי לא מירוץ..). לקראת סיומו של המקטע הראשון הבחנתי שאחת מבנות הקבוצה רצה לעברי. הייתי פגועה,רגישה והדבר האחרון שחשקתי בו באותו רגע היה ליווי צמוד למקטע הבא, מה גם שזה היה נראה לי מאולץ ולא נעשה מתוך כוונה טהורה להיטיב עימי. ניסיתי להתנער בכל דרך אפשרית (שתיקה רועמת, אוזניות באוזניים ובקשה מפורשת לעזוב אותי בשקט אמורים להספיק, לא?), אבל היא לא הרפתה מה שהרע את תחושתי עוד יותר.סיימתי עצבנית, נטולת אנרגיה ולא ידידותית לסביבה.
הכעס שלי באותו אירוע הפך להיות סוג של בדיחה בין חבריי לקבוצה מה שגרם לי לתהות ביני לבין עצמי האם אני מגזימה, רגישה מדי או חסרת פרופורציות או שמא מדובר פה בחוסר רגישות משוועת?
השבועות והחודשים חלפו וכללו שלל אתגרים שהמרתון היה ללא ספק המרכזי שבהם.
החודש התחדשו ריצות ההכנה.שוב 2 מסלולים בכל פעם. הגעתי לריצת ההכנה הראשונה בהתלבטות האם לבצע מקטע אחד בלבד או שניים כשהשני,זאת ידעתי,כולל עליה ארוכה ולא פשוטה לנווה שלום- האם אני יכולה לעמוד בה לאחר 10 ק"מ של ריצה? החלטתי לא להחליט אם כי בתוך תוכי ידעתי שאני חייבת לעצמי חויה מתקנת וכמו שאומר אחד מחבריי ״עשית מרתון,בטח שאת יכולה״ .ידעתי גם שאני רוצה לרוץ בגפי. להיות בלתי תלויה. להיות בשליטה על המהירות וקצב הנשימות שלי.וכך היה.
סיימתי את החלק הראשון והרגשתי מצויין. הבנתי שאין סיבה שבעולם שלא אוכל להשלים את 2 הקטעים,קשה ככל שיהיה. התחלתי בטיפוס.הנוף שנפתח לעיני היה כל כך מרשים שנזכרתי למה אני כל כך אוהבת לרוץ והעליה בכלל לא הפריעה לי..לא היה אכפת לי כמה אנשים מאחוריי או לפניי. לא הסתכלתי מה הקצב. פשוט רצתי בכיף והעליה איכשהו הסתיימה לה והתחלפה בירידה בתוך היער. לקראת נקודת הסיום הגברתי מהירות וסיימתי עם חיוך ענק. היה לי כיף גדול.
לשבוע השני כבר הגעתי עם התלבטויות אינספור.ידעתי ששני קטעי המסלול קשים.במיוחד קטעו השני של המסלול ממסילת ציון לשמורת המסרק.חווית הריצה דאז חקוקה אצלי היטב בזכרון.זכרתי שסיימתי אחת לפני האחרונה.זכרתי את הקושי ואת העצירות לאורך המסלול ובעיקר שאמרתי לעצמי שאת המסלול הזה לא ארוץ יותר (וזאת לאחר שרצתי את המסלול הזה בלבד. ללא 9.5 ק"מ לפניו כמו שיהיה בפעם הזו).
שלחתי את תיאור המסלולים לחוה (למי שקורא את הפוסטים שלי לראשונה בחייו- עניין מטריד כשלעצמו ;), חוה היא חוה גרו ה-מאמנת שלי למרתון ומאז בכלל ולעתיד לבוא) . היתה בי תקווה כלשהי שהיא תאמר לי שמסלול אחד בהחלט מספיק ואין צורך להתמודד עם מסלול שיש בו עליה מהגיהינום. אז קיוויתי.היא דווקא חשבה שזה רעיון טוב שארוץ אותה ולו בשביל החויה המתקנת.ואם זה יהיה שוב סיוט?חשבתי לעצמי.
אבל באותו יום בבוקר ידעתי שזהו.רצתי מרתון,לא? 5 הקילומטרים מתוך 7.5 במקטע השני, קשים ככל שיהיו הם 5 ק״מ. אז מה אם יש עוד 9.5 ק"מ לפניו? ויצאתי לדרך . רצתי את המקטע הראשון לאט ורגוע. מקפידה שהדופק לא יעלה יותר מדי, בדקתי שאני רצה בקצב דיבור. הצטלמתי בדרך, נהננתי מהנוף עד שהגעתי למסילת ציון. נחתי דקות ספורות ויצאתי לדרך מתוך ידיעה ברורה שאני במאסף.
המסלול של המקטע השני התחיל קל .אבל אז אחרי קילומטר בערך, פניה נגלו לעיני. העליה.דרך לבנה וסלעית ותלולה,כל כך תלולה וסופה אינו נראה לעין. "הנה זה בא" אמרתי לעצמי. "את יכולה, זה ברור. לאט וברגוע. בלי להסתכל על השעון כדי לבדוק מרחק או קצב. פשוט לרוץ". רצתי בקצב קבוע ורגוע. רצים לאט אז נהנים יותר, כך אומרים. באמצע העליה (שיפוע 8 או 9 רק כדי לסבר את האוזן) עברתי לכמה צעדי הליכה ואז המשכתי. החלטתי לקחת ג'ל כי הבנתי שמדובר אמנם "רק" בעוד 6 ק"מ לסוף המסלול אך מתוכם עוד כ 4 מהם בעליה וזה יקח זמן וכדאי להזין את הגוף. המשכתי בריצה ואז פתאם חשתי שדם חדש זורם בעורקיי. שאני מלאת אנרגיה ורצתי..והגברתי מהירות כאילו אין עליה. כאילו מדובר בריצת כביש בנמל ת"א. חשבתי לעצמי שמתישהו אתעייף קצת, אבל מה זה משנה בעצם? אני רצה לפי התחושה. הסתכלתי לאחור וראיתי כמה טיפסתי עד לאותה נקודה. התפעמתי מהנוף ומהגובה. המשכתי לרוץ. מדי פעם קצת האטתי ,מדי פעם עברתי לכמה צעדי הליכה כדי לחוות את הנוף סביבי.
כ 500 מטר לפני תום המסלול הבנתי שאני קרובה לסוף. ראיתי את האוטובוס מרחוק. הגברתי מהירות עד לסיומו של המקטע והרגשתי נפלא.
נכון, אין שער ניצחון, מדליה או חולצת דריי פיט במתנה אבל אני ניצחתי את עצמי. רצתי 2 מקטעים. אחד רק קצת קשה והשני מאד קשה אבל שניהם מאחוריי ואולי העיקר והחשוב- היתה לי חויה מתקנת. אפילו מעצימה.. בלי כאבים בלי רגשות נחיתות. עם חיוך ועם שמחה בלב ובעיקר התחושה שאני פשוט יכולה. לבד . אני רק צריכה לרצות. לא צריכה שיחזיקו לי את היד, שיעודדו אותי או שילוו אותי. אולי רק שיאמינו בי ובעיקר שאני אאמין בעצמי…
לאן את רצה? 
ליאת. את מבינה איזה דרך מדהימה עשית. גם פיזית אבל בעיקר מנטלית. ריצות שלבים נראות לי הרבה יותר מאתגרות אבל האמת שממש עשית לי חשק. לגבי העליה אני לחלוטין מזדהה עם גישת הכנס לזון שמתאים לך, קצב קבוע ולאט לאט לכרסם במרחק.
תודה אורי :). אני חושבת שאולי הדבר הכי חשוב עבורי הוא להבין ששום דבר אינו מובן מאליו. הצלחה במקום אחד תוביל להצלחה במקום שני וכן הלאה. וכל הצלחה כזאת מחזקת אותי ומסמנת לי שאני יכולה. שההצלחה תלויה רק בי ולא באף אחד אחר. ואתה צודק שהדרך היא קודם כל מנטלית.
צ'ירז!