מתכון מנצח לעוגת מרתון

23 מרץ

קחו כמה עליות בשיפועים שונים, תוסיפו להן כמה ירידות הורסות ברכיים, תתבלו בכמויות נדיבות של ג'ל אנרגיה והתרגשות, תוסיפו נוף ירושלמי שאין שני לו, הוסיפו קורט של עידוד ירושלמי מעל, רוצו על זה 42.2 ק"מ ותקבלו עוגת מרתון ירושלים במלוא תפארתה.
אז איך הכל התחיל?
המחשבה על מרתון ירושלים המלא הדהדה בראשי טרם ידעתי שהאירוע אליו אני מתכוננת (מרתון שטח בקצרין) לא יתקיים. שיחקתי עם עצמי משחק פינג-פונג אינסופי ללא הכרעה ממשית. "ביננו", אמרתי לעצמי, "מה רע בחצי המרתון אליו כבר נרשמתי? חצי מרתון ירושלים רצתי פעמיים,היתה חויה נהדרת, בשביל מה לקפוץ מעל הפופיק? ".כדרכן של מחשבות לפעמים, היא לא הרפתה והמשיכה להדהד במוחי עד ה- 13 לפברואר, יום שבת.
באותו יום בכורח הנסיבות אני יוצאת לריצת שטח לבד.רצה ומנווטת והבזקי תמונות דמיוניות של סיום מקצה המרתון בירושלים עולות בראשי ולא מרפות. אני ממש רואה לנגד עיני את הילדים שרצים איתי לעבר קו הסיום, אני יכולה להרגיש את הרגליים הכואבות בק"מ ה 35, אני יכולה לראות את עצמי קופצת בשער הסיום. אני חוזרת הביתה ומחליטה שבאמת הגזמתי הפעם ובטח הריצה לבד שיבשה קצת את דעתי ומחליטה לדבוק במקצה החצי.
יומיים אחרי אני קמה בתחושה שאני חייבת לרוץ את המרתון המלא. כן מטרה שהצבתי לעצמי או לא- זה לא באמת משנה, מה שחשוב זו התשוקה וההתרגשות שחשתי. אני שולחת הודעה למטה המרתון כדי לברר מהו המועד האחרון לשינוי מקצה. התשובה הכמעט מיידית שאני מקבלת- "היום עד לשעה 23:59" גורמת ללב שלי לפעום בחוזקה. אני פונה לשני חברים ושואלת את דעתם- תשובתם חד משמעית "לכי על זה. את יכולה". בחיל ורעדה אני מתחילה תהליך קצר של שינוי מקצה. ב 18:00 בערב העניין סגור. אני רשומה למרתון מלא בירושלים!.
אני מחליטה להמשיך עם ההחלטה להחריש את המרתון הזה (בדיוק כמו במקרה של קצרין שהיה ידוע למתי מעט) סתם כי זה הדבר שנכון לי לעשות ואולי כי אני לא רוצה רעש מיותר.
שינוי המקצה דורש מהוויז האישי שלי לערוך שינויים קלים בתוכנית האימונים שלי. למשל, לרוץ ריצת נפח ארוכה בירושלים. ריצת כביש. שידוך מוצלח מוביל אותי לגלית ואנחנו נפגשות ורצות לראשונה לאורך 34 ק"מ ירושלמים במסלול מדמה מרתון.אני מסיימת בקושי את הריצה כשברך ימין מאיימת עליי שהיא לא חובבת את הירידות הירושלמיות. אני מהסה אותה שתסתום כי זה מה יש. יומיים אחרי -הכל מצויין, אבל אני מבינה שיש לי פה דגל אדום ואני חייבת להיות זהירה. 3 שבועות עוברים מאז אותה ריצה. תקופת טייפר ארוכה, ריצות קצרות יחסית, ריצה ירושלמית אחת נוספת עם גלית ואז מגיע שבוע המרתון.
כמו אישה לפני לידה אני "מקננת". סוגרת פינות. ביום רביעי בערב הבית מצוחצח ונקי, המקרר מלא באוכל- אישה למופת זו אני!
חמישי מוקדש לעצמי. מפגש בוקר עם חברתי חגית. הכנות למרתון וכל העת כאבים פסיכוסומטים בכל הגוף…
ב 18:00 בערב אני נפרדת מאודי והילדים. אני נוסעת לאקספו ולארוחת הפסטה ,שלאחריה אני מתוכננת לישון אצל גלית. אהה כן, ומקבלת עוגת מרתון ממתאמן יקר.
ארוחת הפסטה היא הסחת דעת מעולה. המון חברים מעולם הריצה, מרוגשים ושמחים! אני מצליחה קצת להסיח את דעתי ממה שהולך לקרות מחר, תוך כדי משוחחת בטלפון, עונה להודעות,מצטלמת, אוכלת ומחייכת לאוזן ולאוזן. המרתון זה רק תירוץ?
בשעת ערב מוקדמת אני מסדרת את כל הציוד למחר כמו למסדר. בשעה 22:30 לערך אני במיטה. מרגישה את הלב פועם בחוזקה ומבינה שאין לי סיכוי ממשי להרדם בקרוב. אני עושה לעצמי תרגילי הרגעה, נשימות וכל מיני תרגילים רוחניים שאמורים לעזור אבל עוזרים לי כמו כוסות רוח למת. איכשהו בין חצות וחצי לאחת בלילה אני נרדמת לשינה לא חזקה במיוחד וב 4:30 אני כבר ערה מבלי יכולת להרדם בשנית..
ב 5:30 גלית על כל אורחיה, כלבתה ובנה כבר ערים. יש משהו מאד מרגיע בהתארגנות רבתי הזו. התארגנות זריזה ויוצאים לדרך.
בהליכה לעבר שער הזינוק אני חשה במיחושים כאלו ואחרים. ככל שאנחנו מתקרבים לשער אנחנו פוגשים עוד ועוד רצים שיצאו לריצת חימום. חימום? כאילו לא מספיק לי איזה 42 ק"מ? הצצה במספרים מגלה שהם רצי החצי. נחמה לעניים! עוד כמה דקות צעידה ואני שם. לצערי אני מבינה שבעצם עליי ללכת לשמירת החפצים שמרוחקת כמה מאות מטרים משער הזינוק. מתוך הרגל אני מגיעה לשמירת החפצים של רצי ה 10 והחצי רק בכדי לגלות שהלכתי רחוק מדי..ההליכה הלוך ושוב וההמתנה בשמירת החפצים גוזלות לי זמן ואני כבר נלחצת. גם הרוגע של חבריי הממתינים איתי בתור לא מצליח להשפיע עליי.
סוף טוב הכל טוב! אני מגיעה לשער הזינוק כ 10 דקות לפני הזמן. השעה 6:50. המון חיבוקים,נישוקים ואיחולי הצלחה. אני לא מאמינה שזה באמת קורה. לדעתי אני לבנה כמו סיד ויש לי דופק של מומיה ויחד עם זאת מחכה בציפיה דרוכה לרגע ההזנקה. אני מזכירה לעצמי שבאתי בשביל הכיף. הקצב לא חשוב. אני לא מתחרה באף אחד. באה לשם החויה נטו!
הספירה לאחור.רגע ההזנקה. יוצאים לדרך.
מצויידת בחגורת ג'לים (שנראית כמו חגורת נפץ) אני מתחילה לרוץ. קילומטרים ראשונים חולפים ביעף עם הרבה חיוכים וקריאות שלום מצד רצים שחולפים על ידי ועל פניי. עד הקילומטר העשירי אני לא מרגישה כלום. לא עליה, לא ירידה, הכל נפלא. גם העשרה הבאים עוברים בקלילות. כצפוי יש לומר. אוכל ושתיה יש בשפע ואני מבינה כבר בק"מ ה 15 שיכולתי לצאת לדרך עם 2 ג'לים של אנרגיה בלבד. אין צורך במשמעת תזונה כי כל הדרך מאכילים אותי, הם רוצים שאגיע לנקודת הסיום עם בטן שמנמנה? 😉
לאורך הדרך אני פוגשת רצים מהירים יותר, חלקם סוטים מהדרך בשביל לתת חיבוק ולעודד (ג'ל אנרגיה מספר אחת הפירגון והעידוד הזה..) תושבים שמעודדים מבתיהם, האנשים בתחנות השתיה שמחייכים וכאלו שעומדים לצד הדרך רק בשביל להריע ולעודד. מחמם את הלב!
"נתפסה בעדשת המצלמה"
בקילומטר ה 27 אני חווה משבר ראשון. המחשבה שעליי לרוץ עוד כ 15 ק"מ נראית לי בלתי אפשרית. מצד שני, אין לי שום ספק שאת המרתון אני מסיימת זקופה ומחייכת (ובאותם רגעים קשים אין לי מושג מאין לי הביטחון. אני פשוט יודעת) .העליות הופכות להיות מורגשות יותר והירידות מפחידות יותר- "רק שהברך תתנהג יפה" אני אומרת לעצמי ומאטה בירידה. צולחת את המשבר ומתעודדת מהשלט של הקילומטר ה 30.."אוטוטו הספירה לאחור" אני אומרת לעצמי. קילומטר 32 בערך אני פוגשת את אילן בתחנת הריענון. לשמחתי הוא הגיע עם מתאמנים שלו ורץ לאט. אנחנו רצים ביחד, הוא מדבר ואני מקשיבה וכך דעתי מוסחת לאורך כ 6 ק"מ. בק"מ ה 38 לערך אני נוטשת אותו על מנת להגביר מעט קצב. אני מריחה את קו הסיום אבל גם יודעת שמחכה לי העליה של כובשי קטמון. אחת מהעליות הנחשבות #כושליראבק. אני עוברת להליכה מהירה שמאפשרת לי להוריד דופק ובאופן מפתיע לעקוף לא מעט רצים שהחליטו "להכנס" בעליה הזו עד שהעליה הראתה להם מי כאן הבוס. משם מתגלגלת לעבר הקילומטר ה 40. בירושלים כמו בירושלים- אין דבר כזה לסיים במישור או בירידה ,חס ושלום!. עליה מתונה מקבלת את פניי. אני רואה כבר רצי 10 עם מדליה שהולכים בעמק המצלבה ומבינה שזהו. מה שלא יהיה- אני מסיימת. אני יודעת שהרגע בו אפגוש את משפחתי כבר קרוב כל כך ואני מתמלאת בהתרגשות עצומה.
300 מטר לפני קו הסיום אני רואה את בנזוגי ושלושת ילדיי מנופפים לי לשלום וצועקים לעברי. התרגשות מטורפת. אושר עילאי. אני עוצרת כדי לחבק אותם ולא מזילה אפילו דמעה באופן שמפתיע אותי ("יש, אמא! את לא בוכה, את מחייכת!). אני מבקשת מהם שיקחו ממני את הנגן, את הג'לים את כל מה שעליי ואוחזת בידיים שלהם בכדי שנרוץ יחד לעבר שער הסיום. אחרי 100 מטר לערך אנחנו עולים על השטיח. אני מרגישה מרחפת .אקסטזה.. אנשים מריעים לנו ואני מרגישה בפסגת העולם. שער הסיום קרוב אליי מתמיד. הכרוז קורא בשמי…אני עוזבת את ידיהם ודוהרת לשער הסיום. מניפה ידיים אל על וקופצת. זהו! זה נגמר! עשיתי את זה! ככה מסיימים מרתון! מקבלת מדליה ומתכסה באלומינים ומתחילה לרקוד ולשיר כאילו אחז בי שד..
אז מתי הפעם הבאה?
773635_10207593474847866_912231721446469865_o
זהו, סיימתי!

773635_10207593474847866_912231721446469865_o
1604920_10207578196225910_1321194222935239868_n

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי | צילום אירועי ספורט וקידום עסקים

ספורטלי - "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא", בספורטלי תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: