סגירת מעגל אחת. אחיות שתיים. אחיות שלוש ו 3.7 ק"מ בצליחת הכנרת

19 ספט

צליחת הכנרת אינה עוד שורה בהישגיי הספורטיבים הכאלו והאחרים אלא השורה הכי משמעותית ברשימה הזו. אירוע שמבחינתי הוא לא פחות מאירוע מכונן שמזכיר לי שהמילה "תעצומות נפש" אינה מטבע לשון סתמי וטומנת בחובה ים כנרת של כוחות נפש.
ההחלטה לשחות את המרחק הגדול בצליחת הכנרת היתה החלטה אמציונלית שהתבססה על הרצון הבלתי נשלט שלי להוכיח לעצמי שאני יכולה וזאת למרות ששחיה ומים עמוקים הם לא כוס התה שלי. למרות שכל שחיה במים פתוחים כרוכה אצלי אי שם בעומק הים בפרצי בכי בלתי נשלטים והדמעות שלי נמזגות בקלות במי הים המלוחים (או מי הג'יפה של הכנרת). למרות שמעולם לא שחיתי ולו חצי מהמרחק הזה במים פתוחים. למרות זאת החלטתי החלטה בלתי רציונלית בעליל- להתמודד.
מהרגע שהחלטתי ידעתי שאני חייבת שותף או שותפה למסע . למזלי, אחותי נענתה לאתגר ולפני שהיא תתחרט ותבין מה היא עושה (וגם אני) רשמתי את שתינו לצליחת הכנרת למרחק של 3.5 ק"מ.
ביום שלפני הייתי מאד מרוגשת. ניסיתי לומר לעצמי שתמיד אפשר לקצר או לטפס על הרפסודה או על סירת ההצלה ובאותה נשימה אמרתי לעצמי שאני עפה על עצמי ללא הצדקה. השחיה שלי רחוקה מלהיות לתפארת פלפס את לוכטה בע"מ ומה לי ולשחיה למרחקים ארוכים. פחד אלוהים.
אבל מה? ראש קשה יש לי. ככה זה שילוב של ג'ינג'ית ופולניה באותו סט.. וכך החלטתי שבמקום להיות בית גידול לפחדים אני אדמיין שסיימתי מחייכת מאושרת עם מדליה בשקל, ידיים מונפות אל על וחיוך של אושר ולא יהיה אכפת לי מה אנשים יגידו על הירכים השמנמנות שלי בבגד ים, למה? כי אני ניצחתי.
ב 5:15 קמתי וב 5:45 אחותי באה לאסוף אותי כי אני "רוצה לנסוע לטבריה" כמאמר שירו של שטרית. זריחה מרהיבה, כנרת מנצנצת .
20160917_072133-01

ב 8:30 אנחנו מדשדשות בבוץ הכנרת בקיבוץ האון. קצת לאחר מכן מתחילות לשחות. החלטנו שכל 250 מטר אחת מאיתנו לוקחת את "הפיקוד" ומוודאה שאנחנו מתקדמות בדרך הנכונה. אני מתקדמת לאט, אחותי מהר יותר. מי הכנרת עכורים למדי, אין מלח שמציף,המים עמוקים ויש פה ושם דגים בים. אני מוודאה שאחותי עם המצוף הצהוב הזוהר שלה בקו הראיה שלי גם כשתורה לנווט.אנחנו קצת סוטות מהמסלול פה ושם אבל הרפסודות לאורך הדרך בהחלט "מיישרות" אותנו. אני מבינה לאורך הזמן את המשמעות של שחיה ארוכה כל כך. מדי פעם מסתכלת על ההרים מסביב, על הנערים והנערות שעצרו על הרפסודה ומקפצים בקלילות למים ומבינה שזה לא הולך להיות לי קל. לאו דוקא בגלל המאמץ האירובי (אני שוחה לאט. זה לא העניין) אלא בעיקר בגלל הלבד. השקט. עומק המים. הרוחות שמדי פעם מסיטות אותי לכיוון זה או אחר. סימן השאלה הגדול שמרחף מעל כל הזמן וגורם לי להטיל ספק ביכולת שלי לסיים את זה. אני אומרת לאחותי איפשהו שם בלב כנרת שאני לא רוצה לעצור לפני הק"מ השני.אני חוששת שיהיה לי קשה לאתחל את עצמי אם אדע שיש לי יותר ממרחק כפול להשלים. אנחנו ממשיכות לשחות ברצף עד לקחלומטר ה 2.5 ושם עוצרות להתרעננות. הטיפוס כשלעצמו על הרפסודה משחרר ממני כמה קללות עסיסיות אבל כשאנחנו שם, אני מוציאה את השלוקים מהמצוף (אחותי כרגיל הצליחה "לאבד" אותם בדרך) כדי להכניס קצת נוזלים וסוכרים לפני שאנחנו יוצאות לנשלים את כברת בדרך שנותרה לנו.
קפיצה למים. קילומטר אחרון. רק להגיד "קילומטר אחרון" בשחיה מעורר בי רגש מוזר. כאילו זה כלום! והרי בשבילי אין מדובר במרחק של מה בכך.. תוך כדי שחיה אני כבר מדיימנת את הסוף ורואה מרחוק את חוף צמח.העצירה והשתיה בהחלט נתנה לי בוסט של אנרגיה ואם הגעתי עד הלום אני אסיים. בזה כבר אין לי ספק.
שוחה לאיטי. 500 מטר לפני הסוף מצטרפים שחייני ה 1500 והשמחה רבה. סירות, גלגלי ים, סנפירים ומשפחות ממלאים את האזור ואני מפלסת את דרכי. נקודת הסיום הולכת וקרבה. אני מנסה לחדד את התחושה שלי בתום אותם רגעים. שמחה? התרגשות? אושר? עצב? לא מסוגלת להרגיש שומדבר באופן בהיר. הכל מתערבב לי בבטן. אבל אז, באותה דקה לפני סיום אני רואה את אחותי עומדת קצת לפני. זה הרגע שאני אומרת לעצמי שעשיתי זאת. זה הרגע שאני חשה כי אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם הפעם מבלי להתבייש, מבלי להרגיש גאוותנית. מותר לי. לא חשוב הקצב, לא חשוב כלום. חשוב שסיימתי. חשוב שעשיתי את זה עם אחותי וחשוב שגם נשמתה של אחותי הקטנה ז"ל היתה שם איתנו במים. צלחנו אותו ביחד שלושתינו. בפעם הראשונה.

בסיומו של מסע אני מרשה לעצמי לומר שאני, ליאת בק, שחיתי 3.7 ק"מ בכנרת. המשפט הזה מרכיב 3 אלמנטים שבכלל לא התחברו פעם לכדי משפט. ובכל זאת,הגיע הרגע והגיעה השעה לחבר אותם יחד בזכות ולא בחסד.
14352448_10209066742518637_5728454683014051307_o

אפילוג:
הפוסט הזה מוקדש לאחותי אור שצלחה איתי ויצאה איתי למסע הזה.
הוא מוקדש לאחותי מורן ז"ל שטבעה בבריכה של חוסים כי המציל לא היה שם כשהיא נפלה למים עם כסא הגלגלים.
הוא מוקדש לאודי שמזכיר לי שוב ושוב שההתמודדות שלי במים היא החשובה ולא שום נתוני קצב כאלו או אחרים.
הוא מוקדש לכל מי שלווה אותי בחודשים האחרונים במים ומחוצה להם. לכל אלו שנתנו לי את הכח להאמין בעצמי ולעודד אותי ברגעי השפל.
הוא מוקדש לכל מי שחושב שהוא לא יכול. הכל אפשרי. צריך רק לרצות חזק מספיק ואז לצאת לדרך.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי | צילום אירועי ספורט וקידום עסקים

ספורטלי - "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא", בספורטלי תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: