פצעים ונשיקות.חורף 2016

18 דצמ

פרולוג

17:30 בערב אני עומדת בשער הזינוק עם עוד כ-40 רצים. חשוך בחוץ ורק התאורה החיצונית מאירה עלינו. אני מסתכלת סביב..רבים מהרצים הינם רצים מנוסים ומשופשפים, אולטראיסטיים וגיבורים אחרים. מה אני עושה פה לעזאזל?  מרגישה לא שייכת..
אני משוכנעת שהפנים שלי לבנות כמו קיר שרק סיידו אותו וקצב הנשימה שלי הוא של מומיה בהתהוות אבל אני פה, וכמו שאמר גלילאו גליליי.."ואף על פי כן נוע תנוע"- אז אני נעה לעבר החושך, מסע ארוך של 35 ק"מ מתחיל. עכשיו.

ולסיפור עצמו..

אי שם בדרך, בעליה הראשונה בנחל סדום, כבר ידעתי מראש את סוף הסיפור. אני אסיים. זה יהיה כואב וקשה ואני אשאל את עצמי מדוע לא הסתפקתי במסלול קצר יותר, למשל ה 21 ק"מ…ולא תהיה לי תשובה חד משמעית אלא איזה משפט מגומגם בסגנון של "הייתי חייבת לצאת מאזור הנוחות שלי" או "אם אני רוצה- אני יכולה".

הכל התחיל כ 3 חודשים לפני בהחלטה להרשם למקצה של 35 ק"מ באירוע של הדזרט צ'אלנג', למרות הידיעה שמדובר במסלול לא פשוט. פולניה, חושך, לבד, קר= מתכון מנצח ;). שכנעתי את דנה להרשם (די בקלות ..סיפרתי לי סיפורי אלף לילה ולילה על מראות קסומים לאורו של ירח) וכך סומנה לה מטרה ראשונה לחורף 2016.
היו שיבושים בהכנות לדזרט. קרסול נקוע, עומס כללי ..אבל זה כאילו חלף מעל ראשי כי האתגר הוליך אותי כמו במטה קסמים וכך ביום ששי בצהריים יצאנו לדרך.
כשעה וחצי לפני האירוע אנחנו מגיעות. ההתרגשות שלי בשיאה, מה שאומר שחוית השליטה שלי במצב נחלשת ואני משאירה לדנה את נושא הצילומים והתיעוד. הנה הזדמנות להיפטר קצת מהחפירות שלי..:)
חצי שעה להזנקה. אני מסתובבת באזור קו הזינוק. עוד תמונה, עוד חיוך..מנסה להסיח את דעתי ממה שעומד לקרות עוד כמה דקות. מסתכלת סביב, מזהה לא מעט שועלי ריצה מנוסים וותיקים. בטוח שהגעתי למקום הנכון? מה לי ולכל זה?  תדרוך קצר. השעון רץ ..ואז ההזנקה. יוצאים לדרך.
אני מראש מתחילה לאט ואומרת לעצמי שזה בסדר להיות אחרונה. לאורך הקילומטר הראשון יש עוד כמה רצים סביבי, אבל בסופו של דבר הם עוקפים אותי עד שאני שומעת צליל ברור מאד מאחוריי- רחש האופניים שמלוות. המאסף.
מהר מאד אני מבינה שאורו של הירח לא יזרח עלינו היום וככל הנראה הפנס יהווה את התאורה המרכזית שלי . אני רצה ללא מוזיקה שתסיח את דעתי ותפריע את שלוותי (או לפחות ככה רציתי להאמין) ולמעט רוכב האופניים אין אף אחד סביבי. הכל חשוך. רק אני ואמא טבע…
ואז זה מתחיל…
ההלקאה העצמית. למה אני איטית. למה אני חושבת שאני ראויה בכלל לעמוד על קו הזינוק של מקצה ה 35 ק"מ. מקצה קשה, טכני, חשוך וריק. בשביל מה באתי ומה אני מנסה להוכיח. אני מרחמת מראש על רוכב האופניים שמאחוריי. מרחמת על עצמי. כועסת על עצמי.הכל ביחד.. אני מבינה שאני בתהליך שיפוט עצמי שלא מוביל אותי לשומדבר טוב ואומרת לעצמי שעד סוף הקילומטר החמישי אני סוגרת עם עצמי את עניין השיפוט, שמה אותו מאחוריי וממשיכה הלאה.
5 הקילומטרים מסתיימים להם ואז מגיעות הדמעות. בלי סיבה ממשית..אבל הן מציפות לי את העיניים ואני מבינה שאני חייבת להפסיק לפני שפשוט הן יסתירו לי את הדרך. כנראה שכוח המח עובד והברז נסגר. אני ממשיכה. קצת פחות מ 30 ק"מ לסוף..
אני מגיעה לנקודת הפיצול של מסלול ה 35 וה 21. זהו הרגע להחליט באופן סופי מהו המסלול שלי. אני דבקה במקור. אמרתי 35 יהיה 35! מתחילה לעלות את נחל סדום. מסלול לא פשוט. חושך גמור. רוכב האופניים במרחק מה מאחוריי. אני מבינה שזה הולך להיות מסע לא קל של 1:1 צפוף מאד וארוך עם עצמי. אני מזכירה לעצמי שבסיטואציות האלו עמדתי לא פעם ויכולתי להם. אין סיבה שעכשיו לא אצליח. אני שומרת על קצב איטי אך קבוע גם לאורך מישור עמיעז וגם בירידה לנחל פרצים. תחנות ההזנה בדרך עושות לי טוב. פנים מחייכות, קריאות עידוד..ואנשים בתחנות שרצים אליי עם מים ואיזוטוני ומאחלים לי שוב ושוב בהצלחה. אני לא מצליחה לאכול כמעט כלום ולכן מקפידה על שתיית משקאות איזוטונים.
במישור עמיעז אני רואה לפתע רץ לפני. לאורך מספר רב של קילומטרים אנחנו עוקפים אחד את השני לסירוגין. פעם הוא ופעם אני. אני משתעשעת במחשבה שכך נגיע לקו הסיום ואז כהרגלי אני אמצא כוחות יש מאין , אפתח מבערים ואשיג אותו…
אני מסיימת את הריצה בנחל פרצים רק בכדי שאוכל להתחיל את הסיבוב השני ולעלות שוב את נחל סדום.
עד לקילומטר ה 20 שמרתי על קצב ריצה קבוע ללא הליכות בכלל. קצב קבוע בעליות, בירידות ובמישור. אבל איכשהו בנקודה של ה 20 אני מרגישה צורך לא ברור ולא הגיוני לשלב הליכות קצרצרות כל 2 ק"מ בערך. לא ברור לי למה, אני הרי רצה על דופק נמוך וככל שאני אלך יותר- זה יימשך יותר זמן והרגליים יותר יכאבו. אבל זה צורך בלתי ניתן לשליטה ואני נכנעת לו ומבינה שזמן היעד שהצבתי לעצמי יישאר בגדר מספר תיאורטי ותו לא. אני לא מצליחה לנהל את הריצה הזו כמו שתכננתי.
ממשיכה לרוץ. שוב מישור עמיעז. שוב הירידה לנחל פרצים ..קצת אחרי שהתחלתי את הירידה אני שומעת את האופניים מאחוריי. אני מבינה שהרץ שאותו עקפתי פרש מהמירוץ. ובכן…אני אחרונה סופית והשעון מראה לי שהספירה לאחור התחילה. כלומר, עוד פחות מ 10 ק"מ זה נגמר. מעכשיו מספרים חד ספרתיים! בשלב זה הירח מחליט לתת הופעה קצרה ומאיר מעט את הנחל המהמם הזה.כל כך הרבה יופי מדברי שאין שני לא…אבל אני עייפה. מאד עייפה. נפילה אחת כבר היתה לי ואני חייבת להיות זהירה. עייפות, חושך ומסלול טכני הם מתכון בטוח לנפילות עבורי..וכך אני ממשיכה הלאה. בזהירות. מחכה לתחנות הזנה כמו תינוק שמחכה לאוכל שלו. זה לא השתיה שחשובה לי שם אלא  ההוכחה שהתקדמתי עוד קצת ומראה האנשים בתחנה שמחייכים אליי ואני אליהם למרות הקושי. העידוד, החיוך..אין לי מילים לתאר כמה כוחות זה נותן לי!
מסתיים הסיבוב השני .נחל פרצים מאחוריי וקו הסיום לפניי..קרוב יותר מתמיד. "רק"  6 ק"מ. אני רצה לאט. העייפות גדולה. הרגליים כואבות ואני מתחילה לשוחח עם עצמי נמרצות. לומר לעצמי שאם הגעתי עד הלום- אז אין ספק שאסיים. מתחילה לחוש את ההתרגשות מתפשטת בכל אברי. מבינה שאני עומדת לסיים את אחת הריצות הקשות שהיו לי, אם לא "ה".
תחנה אחרונה. פחות מ 3 ק"מ לסיום. רובם בעליה. אבנים. חול. אחלה סיום מסדרים לנו פה!. אני שומעת את הקולות מהשטח. רואה אורות  שנעלמים לסירוגין בשביל המסתלסל מעלה כאילו הם משחקים איתי משחק מחבואים סדיסטי שכזה. רוכב האופניים מותש. אני  מגבירה קצת מהירות. מריחה את הסוף המתוק.
עליה אחרונה. אני רואה את אורות קו הסיום מעבר לה. אני מאיצה עוד קצת ורואה את הירידה לפניי ואת שער הסיום. אני עוצרת את הדמעות. מורידה את הפנס מעל ראשי ודוהרת קדימה. חוצה את קו הסיום ופולטת קללה עסיסית לעברו של דורון שמחכה לי ודנה שנמצאת אף היא מעבר לפינה ("עכשיו אנחנו יודעים שהכל בסדר. את מקללת" הם אומרים). "בחיים לא באה לכאן יותר!" אני צועקת. (אל תאמינו לי, אפילו אני לא מאמינה לעצמי).

אפילוג:
סיימתי. 35.5 קילומטרים בחושך די מוחלט. במסלול טכני לא פשוט.
נפילה אחת קטנה ללא שריטות. אצבע אחת בבהונות כף רגל ימין כחולה ונפוחה.
היה קשה, מאתגר, ארוך מאד ואיטי מאד עם הרבה מחשבות שאולי כל זה לא בשבילי. סערת רגשות שכזו.
אבל כן, יכולתי לאתגר. סיימתי אותו. הוכחתי לעצמי שאני יכולה, שאני חזקה לפחות בראש ושאני אוהבת מאד לרוץ. גם כשהקושי גדול וכואב.
עד העונג הבא 🙂
 תודות:
לכל שותפיי לריצות ההזויות יותר או פחות. בלי שמות הפעם, כי בטוח אפספס.. תודה לדנה שבלעדיה הייתי קורסת. לפני או אחרי..:) תודה לכל מי שדאג לי, עודד אותי ,אמר לי בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע לפני הריצה וגם אחריה- שהגוף כואב והחויה עודנה מטלטלת. אוהבת אתכם באמת.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי

אתר "טלי שיאצו" עבר חידוש והיום הוא "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא" שנקרא "ספורטלי" ב"ספורטלי" תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: