עם חולצה ורודה ונעליים מרופטות..(על אולטרה ושאר ירקות)

4 מאי

לפעמים חלומות מתגשמים, עוד לפני שהספקת ממש לחלום עליהם ולהגיד לעצמך שזה רק חלום וצריך להתעורר ממנו.
אז החלום התגשם, לא בטוחה שעדיין התעוררתי.

22 לאפריל 2017, טוסקנה אולטרה טרייל. 53 ק"מ על 2000 פלוס מטרים טיפוס.

סיפור שהתחיל אולי במקרה אולי שלא, כי אני מאמינה שדברים קורים כי הם צריכים לקרות .אין "סתם".

סיפור המעשה מתחיל למעשה ב29 בינואר 2017. בשעת בוקר מוקדמת לאחר ריצת בוקר קלילה עם חברות אני מתבשרת שאירועי אולטרה קצרין בוטלו. מה זה מתבשרת.. עשרות הודעות בכל אמצעי המדיה האפשריים. אני מוצפת. מעכלת.
זהו האירוע שבו התכוננתי לרוץ את מקצה המרתון המלא .

כל ישראל יועצים ורק אני רוצה קצת שקט. ידעתי כי העובדה שרישומי למירוץ בקצרין "זלגה" החוצה-תעמוד לי לרועץ. בין כל ההצעות הבלתי מפתות או רלוונטיות בעליל, היו כמה שגרמו לגלגלים בראשי לעבוד. האחת היא אולטרה פרטי עם מיכאל ספיבק והשניה היא בחו"ל (מה חו"ל עכשיו מה?).

עובר קצת זמן, אני ממשיכה להתאמן כאילו "עסקים כרגיל" בתקווה שאצליח למצוא/להחליט מה הלאה. ככה זה מזל מאזניים. התלבטות אינסופית. בעיקר אני רוצה להאמין שאימוניי לא היו לשוא. במילים אחרות- אני קצת מיואשת.

ואז עולה טוסקנה על הפרק. באימפולסיביות האופיינית לי אני אומרת מיד שזה לא רלוונטי. מה לי ולאולטרה בכלל? 53 ק"מ עם כזה טיפוס -זה לקשוחים. ואני לא.

אבל כמו מים…זה מחלחל. אני משתעשעת ברעיון ואחרי שסיימתי להשתעשע אני מתחילה לבדוק נתונים. טלפונים לאנשים שהיו שם. חוויות שלהם. עלויות. טלפון לנטע פרסמן שמשתפת אותי בהרבה מידע והמון התלהבות ("עזבי קשה, את תהני כ"כ מהמסלול..). וגם מתייעצת עם חברים קרובים (שחלקם אומרים לי.."משיגנע, מה זה משנה מה נגיד, כבר החלטת..:) ").

חולפים שבועות ספורים  וביד רועדת אני לוחצת על כפתור הרישום. עצם הרישום מאד מרגש אותי כי אני מבינה שקיבלתי החלטה ומכאן אין לסגת. אני חולקת את בשורת הרישום עם אודי ("זה היה ברור..") ועם קומץ חברים.
באימונים אני מעלה הילוך. תוכנית האימון משנה כותרת מ"ליאת קצרין" ל"ליאת טוסקנה". אני מתאמנת עד-לא-ידע , בצמוד לתוכנית האימונים ועם כמעט אפס ויתורים עצמיים. עדיין, בכל שבוע מחדש,התוכנית נראית לי כמו הזיה. כמו תוכנית שלא שייכת לי בכלל…ואיכשהו אני צולחת. לבד. עם חברים. בכביש. בשטח ובעליות. הרבה עליות. 5 אימוני ריצה שבועיים, מאות קילומטרים ואלפי מטרים של טיפוס. כרמילה ודרך נוף דרומית ביער הקדושים הופכים להיות ביתי השני..
את דבר התחרות אני משתפת כאמור רק עם חברים קרובים ועם אלו שרצים איתי באופן קבוע. לא רוצה לשמוע מה אחרים חושבים על זה, לא רוצה שיספרו לי שזה גדול עליי/לא בריא/בשביל מה אני צריכה את זה ויצקצקו בלשונם. איך אומרים עליי? מחרישנית? אז כן.

המועד מתקרב. כאבים בכף הרגל מבשרים על פלאנטר פאשיה. אני קוראת כל חומר אפשרי, מתייעצת עם בעלי מקצוע ותוך שבועיים המלווים בירידת עומס מסויימת אני מצליחה להביא אותה למצב רדום..אבל אני זוכרת שהיא שם ולאורך כל התקופה מקפידה על מתיחות ומשחה מתאימה. שתשאר לישון.

ב 20 לאפריל אני נוחתת ברומא כדי להבטיח לעצמי מנוחה ביום שלפני. אני לא מצליחה לרוץ כמעט בכלל באותו שבוע וגם לא באותו יום. אני מחליטה להרפות אבל לפחות ברחובות רומא אני צועדת בשמחה ואוכלת כאוות נפשי. העמסת פחמימות זה עניין חשוב ויום ללא גלידה ברומא זהו יום מבוזבז 🙂

21 לאפריל. היום שלפני.

מגיעים לואל ד' אורקה אחרי חניה קצרה במלון. גלית, גיא, דורי ואני. גלית בכלל "במקרה" פה. הכל בגלל מרתון ירושלים, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר. העיקר שהיא פה!

אנחנו מיד רואים ששער הסיום כבר מנופח.

אנחנו אוספים את הערכות וחוזרים לשער.

הלב שלי פועם בחוזקה.

אנחנו מצטלמים בכל פוזה אפשרית.

החבר'ה צוחקים עליי על כך שטרם העלאתי פוסט לפייסבוק. בכל זאת…אירוע מכונן 🙂

ואני? אני פשוט עומדת שם…בוכה או צוחקת. לא מבינה מה עשיתי לעצמי ולמה. מעלה תמונה לפייסבוק וכותבת "שיעזור לי אלוהים" אבל לא מפרסמת עדיין. אין לי אומץ.. גיא מסתכל עליי ברצינות גמורה ואומר לי "למה את לא כותבת את מה שאת מרגישה באמת? למה תמיד בבדיחות הדעת? מה את מרגישה עכשיו?"
אני אומרת לו שאני צוחקת או בוכה באופן קיצוני. שאין לי אמצע.
"אז תכתבי את זה בדיוק!"
ואני משנה ומפרסמת..קורה לי שאני שומעת בקול אחרים ;).

מתכנסים לתדריך. האולם מלא בקהל שרובו איטלקי, קבוצת ישראלים קטנה ועוד זרים.
התדריך באיטלקית מדוברת ומשום מה כל 10 דקות של דיבור איטלקי צפוף מתרגם ל 2 משפטים באנגלית.
אני מתחילה לאבד את הסבלנות. טוב, לא רק אני.
מהתדריך אני מבינה שהסימון שלנו בצבעי אדום צהוב. מבינה פחות או יותר את מקום ההזנקה, את המסלול מרובה העליות (באמת תגלית! ;)) ואת שעת הזינוק..והשאר, כמו שאני אוהבת להגיד, יעזור לי אלוהים.

זמן ארוחת הפסטה המפורסמת! אנו עומדים בתור כאילו אנחנו בבית תמחוי.
האוכל- לא ברור לנו איך באיטליה הצליחו לייצר זוועה שכזו. אוכל חסר טעם ודל ואנחנו מיד הולכים לאכול גלידה כדי "לשטוף" את הטעם.

מגיעים לחדרים. כל אחד מתארגן לעצמו. טכס הכנת הציוד. הכל לפי פרוטוקול מסודר שהכנתי לי מבעוד מועד.
חוזרים ללובי עם "פיג'מות". גלית מכינה "שליפים" עם חלוקת המסלול לפי קילומטרים וטיפוס שמיד מוצמד לטלפון הנייד. אני לעת מצוא הופכת להיות חובשת קינזיו. כולנו מתרגשים. טוב, חלקנו לפחות. אפילו מאד.

אחרי איחולי הצלחה, חיבוקים ונשיקות אנחנו נפרדים לשינה.

נו טוב. שינה.

הלב שלי פועם בקצב מטורף.

אני מצמידה אוזניות. מחליפה תנוחות, משנה מוזיקה, מדקלמת לעצמי משפטי מוטיבציה, חולמת על נקודת הסיום..אבל שינה? אין! השעון מתקדם והשינה שלי לא.
איכשהו בסוף עם מדיטציה ועייפות שבכל זאת הצטברה אני נרדמת לשעה וחצי.

השעון מצלצל. תוך 2 שניות (שלא כהרגלי) אני מתיישבת במיטה. התארגנות מהירה שכוללת בדיקה 5 פעמים שלא שכחתי משהו… אחר כך קפה הפוך. קרואסון. סנדוויץ. עוד סנדוויץ' אחד לדרך-פולניה נו, שיהיה!…ויוצאים לכיוון ההזנקה.
שער הזינוק חצי מנופח. האירופאים מתוקתקים למופת. לבוש הדוק, ממותג למשעי, מוטות הליכה. באפים מדוגמים. טייץ של הביוקר. ואני? עם חולצה ורודה ב 80 שקל. נעליים שכבר עשו את שלהם אבל הולכות לסיים את הקריירה בהרים של טוסקנה, גרביים של הרלעמק ותלתלים, שכרגיל, מסרבים לשמוע בקולי וצצים מכל עבר.

אני בלחץ, לא יודעת מה לעשות עם עצמי.פעם  צוחקת, פעם בוכה. גלית מחבקת אותי, נותנת לי להתרגש. אני מרגישה כבר חצי מומיה והאיטלקים מחייכים להם בתרגילי חימום מטופשים. מי עושה סקוואט לפני אולטרה?

השער סופסוף מתיישר. מקבצים אותנו. מעבירים אותנו קדימה ואז אחורה ואז שוב קדימה…התמונה היחידה שעומדת לנגד עיני באותה עת היא הזנקה של רצי מאה מייל שראיתי לא מזמן וחשבתי לעצמי מה עובר לאותם האנשים בראש באותם רגעים. .
הספירה לאחור מתחילה… ויוצאים לדרך…

הדופק שלי גבוה. אחרי 20 מטר ירידה אנחנו מתחילים לטפס. אנחנו עדיין בדבוקה, אבל אני יודעת שתוך 500 מטרים יתחילו הפערים. והם מתחילים.
אני נכנסת ליער. שבילים טכנים יותר או פחות. הדופק שלי גבוה ואני מתרגשת מאד! לאחר 4 ק"מ ו 200 מטר טיפוס אני מתחילה להרגע. יש רצים לפניי ומאחוריי (אבל ממש לא מצדדי..)  ואני מתחילה לשלוט בנשימות ובקצב. מתקדמת בקצב קבוע פחות או יותר. הולכת שצריך, מאיצה כשאפשר.
כבר מהתחלה אני מקפידה על התזונה שלי: "כל חצי שעה תדחפי משהו לפה כל עוד את יכולה" ככה אמר הקואץ'. ואני כמו ילדה טובה, שומעת להוראות. מתאמנת למופת זו אני! 🙂

הדרך עוברת בין הרים ובין סלעים. עליות וירידות. יערות. שבילים. קטעי כביש. הכל ירוק..ובעיקר שקט. הירידות הטכניות קשות לי. בעליות אני דוקא "סוחבת" יפה…אבל מזכירה לעצמי שאני עדיין בתחילת הדרך. שעה וחצי לתוך המירוץ ואני יודעת בתחושה פנימית בלתי מוסברת בעליל שאת המירוץ הזה אני אסיים- קשה ככל שיהיה. ברור לי שיהיו נקודות משבר- ואני אהיה חזקה מספיק לצלוח אותן. התאמנתי היטב.לא ויתרתי לעצמי. אני חזקה מספיק כדי לעמוד בזה וראויה יותר מתמיד לקחת חלק במסע הזה מתחילתו ועד סופו.

תחנת רענון ראשונה מגיעה אחרי 12 ק"מ בסוף העליה בנוף שפותח את הלב והנשמה.
השולחנות מלאים כל טוב. לחמים עם ריבות, כריכים, גבינות, עוגות, פירות ושתיה מכל הסוגים.
אני שותה קולה, ממלאה בקבוק, אוכלת קצת פירות,בולעת כדור מלח (מה שיהפוך לקבוע בכל תחנה) לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת לדרך.

ירידה, עליה ושוב ירידה טכנית. ריצה לאורך כרמים של טוסקנה ומרחבי העשב העצומים. הנוף בלי סוף ואני מחייכת לעצמי. זכיתי, אין מה לומר.

בקילומטר ה 17 מתחילה העליה אליה ציפיתי-עליה קשה וארוכה לאורך 7 ק"מ. אני רצה והולכת לסירוגין, כמו שהרגלתי את עצמי בעליות בדרך נוף דרומית ביער הקדושים. האסטרטגיה הזו  מסתבר מאד מוצלחת. אני, הג'ינג'ית בורוד, אפילו עוד לא רצת אולטרה, עוקפת לא מעט גברים איטלקים מפונפנים עם מוטות ושאר ציוד מעורר קנאה שמנסים לרוץ ועוברים מיד להליכה. אני מרגישה גאה. כן, יצר התחרות שבי צץ לו מדי פעם ואני נהנת לראות שאני חזקה מספיק.

העליה מסתיימת בתחנת רענון שניה. 24 ק"מ עם כ 1000 מטר טיפוס כבר מאחורינו.
כרגיל, שולחנות מלאים בכל טוב. ויוה איטליה! זו הזדמנות לפגוש את אלו שקצת לפניי ואחריי, כולל את גלית וחלק מחבורת הישראלים שמשתתפים במירוץ. כולם נראים מחוייכים ועליזים והאוירה נהדרת. מעולם לא השתתפתי במירוץ אולטרה וזו חויה מרעננת עבורי לראות את הרוגע המסויים הזה בתחנות.

עוד כ 6 ק"מ עוברים בעליות וירידות לסירוגין. טוסקנה במלוא תפארתה. מזג האויר בהזמנה ואני מרגישה מצויין וממשיכה בנוהל של אכילה בכל 30 דקות. הגוף אפילו מתרגל לזה איכשהו ואני לרוב מסתכלת בשעון בדיוק כשעוברת מחצית השעה.

קילומטר 30. אני יודעת שבקרוב מתחילה העליה בהא הידיעה. זו שבגרף נראית כמו קרמבו מאיים. כשהיא מגיעה, אי אפשר לטעות בה..  אני שולפת את האוזניות והנגן לראשונה מתוך הבנה שאני צריכה קצת רעש חיצוני. הכל בוולים נמוך כדי שאהיה קשובה לסביבה..אני מבינה שלרוץ בעליה הזו יהיה קשה עד בלתי אפשרי- אבל אני מנסה לרוץ בכל פעם שאפשר.

לאחר כ 5 ק"מ מגיעים לתחנת הרענון השלישית. למרות שאני יודעת שהעליה נמשכת כ 7 ק"מ יש לי איזו ציפיה חסרת הגיון שפה זה נגמר. ציפיה שלא מתממשת כמובן.

שוב נפגשים כל החבר'ה. אוכלים, מפטפטים, ממלאים מים ויוצאים לדרך. "הדרך" ממשיכה בעליה שלאחריה אנחנו נכנסים ליער. העליה שם  לא דומה לשומדבר אחר שעשיתי אי פעם. פתאום דרך נוף דרומית וכרמילה נראים כמו בדיחה כואבת ביחס ל"דבר הזה". העליה כוללת מדרגות, שיפועים חדים,פיתולים, מפל , יער עצום וסימני אדום-צהוב של המירוץ…
הכל שקט ולמעט קול צעדיי על העלים המתפצחים וקולות הנשימה שלי  אין מה שיפריע את שלוות היער. מדי פעם אני עוקפת רצים בהליכה מהירה ומדי פעם מגיע רץ שעוקף אותי. כל מי שבדרכי עכשיו (למעט עבדכתם הנאמנה) צועד בגאון עם מוטות. לי יש את הארבע ראשי שנותן עבודה יפה. "יופי נחמות שלי", אני לוחשת להם, "ידעתי שאימוני הסקוואטים ישתלמו!".

 

העליה מסתיימת בקילומטר ה 38. אני מייחלת לירידה כיפית שכזו אבל מתבדה מהר מאד. ירידה בסינגל טכני שמקשה עליי להאיץ. אני אופטימית מטבעי!  בטוח שמתישהו יגיע החלק "הקליל" של המירוץ.
קילומטר 40. ירידה בשביל עם אבנים מתדרדרות. הברך מראה סימני עצבנות. גמאני. אני מכריזה לעצמי שזוהי נקודת משבר וצריך לצלוח אותה. לא פשוט לי. בלית ברירה אני עוברת להליכה. כדי להוסיף על התסכול שלי אני רואה רצים שמנצלים את קטע הירידה כדי לרוץ מהר יותר ואילו אני? חוששת ממעידה, מנקע ומחוסר נסיון בירידה מהירה בירידות טכניות שכאלו ופשוט הולכת אותה ומקווה שתיכף זה ייגמר.

אחרי הקילומטר הזה, מחכה עוד ירידה לתוך עיירה טוסקנית. ירידה תלולה שכוללת ירידה במדרגות. אני נושמת עמוק. מסתכלת על הנוף מסביב. קשה או קל..הנוף מתגמל. אני לוחשת לעצמי כמה משפטי מוטבציה כמו "הקושי הוא זמני, התהילה נצחית" ומזכירה לעצמי שאני פה מתוך בחירה, שזכיתי להשתתף במירוץ יפה כל כך והסיום יהיה מתוק מתמיד (תהיה גלידה?;))

קצת לאחר מכן, הירידה מתמתנת ובקילומטר הארבעים וקצת מגיעה תחנת הרענון האחרונה עם מדידה. הפעם אני לא מתעכבת. שותה משהו, לוקחת חופן תפוחים חתוכים ובננה ויוצאת לדרך.

המסלול במגמת ירידה עם עליות קצרות מדי פעם. אני רואה בדרך הרבה רצים שעברו להליכה. אני ממשיכה בתנועה, בריצה. נמנעת מהליכות ועוצרת רק פעמיים כדי לצלם את היופי המשכר שסביבי. בקילומטר ה 43 אני מתרגשת במיוחד. זה המרחק הכי גדול שרצתי וזה אומר שבעצם התחילה הספירה לאחור ונותר לי מספר חד ספרתי לסיום.

זהו השלב שאני שוב מצליחה להתקדם ולעקוף מדי פעם רצים. זה משמח כי זה מעיד מבחינתי שאני בסדר גמור וכוחי עוד במותניי. זהו גם  השלב שבו חוסר התאבון משתלט עליי עד כדי בחילה. איכשהו אני מצליחה לדחוף כמה שלוקים של "טעם החיים" הלוא הוא משקה הקוקה קולה (כן, כן…אין כמו קולה לאנרגיה זמינה והתאוששות) וממשיכה.

בקילומטר ה 48 אני מורידה את האוזניות. ההתרגשות מתחילה לתפוס כל חלקה טובה בגוף שלי. הדמעות מתחילות לרדת ושוטפות כל חלקה טובה בפנים המיוזעים שלי. אני חושבת על שיחת הטלפון של אחרי. על נקודת הסיום. על כך שהמסע הזה מגיע עוד מעט לסיומו. אני מרגישה הבלחה קטנה של גאוה עצמית.

אני משכנעת את עצמי לקחת ג'ל כי אני יודעת ש- 2 הקילומטרים האחרונים בעליה לא פשוטה- אין לי מושג אפילו כמה! ואכן בקילומטר ה 51 היא מתחילה. ועוד איזה עליה! אם הצלחנו "לשכוח" קצת מהעליות לאורך 13 הקילומטרים האחרונים, היא פה כדי להזכיר לנו. עליה של 10% שיפוע. כואבת. מפותלת. עייפה.
כמה דקות מתחילת העליה  אני שומעת פטפטת איטלקית ומוזיקה. אני מבינה שנקודת הסיום קרובה. הלב שלי פועם בחוזקה. עוד קצת עליה, עוד קצת זיעה ואני רואה משתתפת שסיימה את המירוץ עומדת על השביל ומבשרת לי בתנועת אצבעות ובאיטלקית מדוברת את הסימן 3. אני מבינה שיש לי 300 מטרים לסיום. ההתרגשות מתחילה לפעפע בחוזקה.
עוד 200 מטרים.
פתאם אני רואה את גלית לפניי.

היא צועקת לי שזהו, זה תיכף נגמר ומצלמת אותי בריצה לעבר שער הסיום. אני מנסה לעכל במהירות את העובדה שזה נגמר. בוכה. לא מאמינה. רואה את שער הסיום לפניי. מגבירה קצב, מניפה ידיים…וחוצה את שער הסיום ישר לידיו של אחד ממארגני המירוץ שעונד לי את המדליה..

איזה סיום. איזו התרגשות.

תם ונשלם. 53 ק"מ. מעל 2100 מטרים טיפוס. מסלול קשוח, מאתגר, מדהים ביופיו עם ארגון מושלם ומזג אויר בהזמנה.

 

אני ליאת בק. בת 46 פלוס. עם חולצה ורודה ונעליים מרופטות, אחרי אימונים לא פשוטים ומתגמלים ועם טונות של מוטיבציה וכח רצון- סיימתי אולטרה ראשון בחיי באחד המקומות היפים באירופה עם חיוך ענק, עם ריצה גאה לעבר שער הסיום ובעיקר שלמה, בריאה ומאושרת עם קצת שפשפות וכאבי שרירים שחלפו ביום שאחרי.

 

תודות!!

לאודי והילדים שאיפשרו את זה , שנתנו לי את המרחב להתאמן ואת האפשרות לצאת למסע שהוא כולו אישי.

למאמן שהכין לי תוכנית אימונים מושלמת,שסבל את החפירות שלי, האמין בי והביא אותי הכי מוכנה שאפשר לנקודת הזינוק (אכלת אותה, רוצה שוב! :))

לחברים שלי שמפרגנים ותומכים ומזכירים לי תמיד שאני יכולה ומשתיקים את הספקות והפחדים. לאלו שרצו איתי וגם לאלו שלא. למיכאל ספיבק שבגללו זה בכלל התחיל וגם על ריצה מסכמת נהדרת.

לנטע על האינפורמציה, לגלית שפשוט היתה שם, לכל מי שנתן לי את החיבוק כשהייתי צריכה אותו.

 

וכמו שאני אומרת תמיד…עד העונג הבא 🙂

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

טלי שיאצו - ספורטלי

אתר "טלי שיאצו" עבר חידוש והיום הוא "פורטל עסקים בספורט ואורח חיים בריא" שנקרא "ספורטלי" ב"ספורטלי" תמצאו "לוח אירועי ספורט" "אינדקס עסקים בספורט" וכמובן תמונות מאירועי ספורט, כתובת האתר החדש sportalli.co.il אתם מוזמנים!!

zayedetdotcom.wordpress.com/

ציידת - בלוג לאוהבי ציוד טיולים, ריצה, לעיתים ציודים אחרים וצרכנות אינטרנטית

I Run... Therefore I Am

Just another WordPress.com site

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: